משחר ילדותם, הנחלתי לילדיי את התובנה, שהמקום המסוכן ביותר, שבו עליהם להיזהר במיוחד, הוא מגרשי חניה. כולל מגרשי חניה בקיבוץ.
לכאורה, מה כבר יכול להיות מסוכן במקום שבו מהירות הנסיעה שואפת לאפס? המסוכן הוא שבמגרש חניה נהגים נוסעים ברוורס, נהגים אינם מתמקדים בכביש שלפניהם, נהגים חשים שזאת כבר לא ממש נהיגה ואין הם דרוכים למנוע תאונה.
אבל מגרש החניה הגדול של "קסם הגולן", הוא סכנה כפולה ומכופלת. זאת, כיוון שנוצרה נורמה של עבריינות תנועה בחניון זה. יש במגרש מסלולים חד סטריים, עם תמרור דרך חד סטרית מצד אחד ותמרור אין כניסה מצד שני, ואף חִצי הכוונה חד סטריים בולטים על המסלול עצמו... והנהגים מתייחסים לתמרורים האלה כאל המלצה בלבד ואינם מקבלים את ההמלצה.
אין המדובר בנהג אחד או שנים – מדובר בתופעה, הקיימת במקום מיום הקמתו. פשוט, כאילו אין שם תמרורים – הנהגים מצפצפים ונוסעים במסלולים החד סטריים לשני הכיוונים.
הנהגים מצפצפים, ואין כל פיקוח וכל אכיפה של החוק. וכך, החוק נרמס, ואיך אפשר לקיים חברה ללא חוק, ללא כללים? אך מה שחמור הרבה יותר – זהו סיכון חיי אדם.
אין לי ספק שרבים מעברייני התנועה במקום, הם נהגים זהירים, אזרחים שומרי חוק, הנוהגים בדרך כלל כחוק. אלא כיוון שבמקום הזה חוקי התנועה והתמרורים היו למרמס, העבירה עליהם הייתה לנורמה; אם בלאו הכי התנועה מתנהלת לשני הכיוונים במסלולים החד סטריים, אומר לעצמו הנהג, מה כבר ישנה אם אני אהיה חְנָנָה ואנהג על פי חוק? ובדרך חשיבה זו, הבעיה הולכת ומחריפה.
על נהגי הגולן לחדול מן המנהג הקלוקל הזה, על המשטרה לאכוף את החוק ועל הרשות לדרבן את המשטרה לבצע את תפקידה.
ואם ישאל הקורא, איך זה שאני מקדיש השבוע את הטור, העוסק בדרך כלל בעניינים שברומו של עולם, לנושא קטן כמו כיוון התנועה בחניון מסוים, אשיב שהנושא הזה הוא נושא קטן... עד שיקרה אסון. עד שחלילה יאבדו חיי אדם. שהרי למחרת האסון, כבר לא יהיה צורך במאמר הזה.
כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. ומה יותר רומו של עולם, מאשר קיומו של עולם מלא?
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
