הבלוג של אורי הייטנר

             תת רמה

טרם הספיקותי לצפות בשידורי תעמולת הבחירות בטלוויזיה. אבל בימים האחרונים האזנתי לשידורי תעמולת הבחירות ברדיו, וחשתי בעיקר צער... צער על הטעם הקלוקל, על הרמה הירודה, על הסיסמאתיות, הקלישאתיות, ההפחדתיות - החל מנתניהו ועד אחרון המפלגות.

            אפוקליפסה עכשיו

מכוערת במיוחד – תעמולת הבחירות של הליכוד. המסר שלה – מדינת ישראל עומדת להיחרב ב-23.1. כל העולם, בגיבוי של כל המפלגות זולת הליכוד ביתנו, עומדים להשמידה במועד זה. רק דבר אחד יציל את ישראל מחורבן – בחירת נתניהו לקדנציה נוספת.

תעמולה זולה ודמגוגית.

            ההישג המוחבא

בתוך שידורי התעמולה של הליכוד, בין קולות ההפחדה למתק פולחן האישיות לנתניהו, יש גם פינה פוזיטיבית, ראויה, ולדעתי גם אפקטיבית יותר, אילו דווקא אותה היה הליכוד מבליט: רשימת הישגי הממשלה.

ויש הישגים שראוי להתברך בהם: עצירת שטף הפליטים מגבול מצרים, הרפורמה בשוק הסלולר, מהפיכת הכבישים לפריפריה, העלאת סוגיית הגרעין האיראני על סדר היום הבינלאומי באופן שהביא למשטר הסנקציות על איראן (אם כי בינתיים הדבר לא גרם לאיראן להפסיק את פרוייקט הגרעין). קצת מביכה ההתהדרות בחינוך חינם מגיל שלוש. אמנם זהו הישג גדול, אבל הוא מנוגד לתפיסת העולם של נתניהו וממשלתו, והוא נכפה על הממשלה בזכות המאבק החברתי וועדת טרכטנברג שהוקמה בעקבותיו.

משום מה, דווקא ההישג הגדול והחשוב ביותר של הממשלה מוחבא – רפורמת ששינסקי במשק הגז. זו הרפורמה החברתית המהפכנית ביותר והחשובה ביותר שנעשתה בישראל בעשרות השנים האחרונות. המהלך הזה העניק לעם ישראל סכום עתק של למעלה מ-300 מיליארד ₪ (!), ממשאבי הטבע של ארץ ישראל השייכים לכולנו, ושניתן יהיה לקדם באמצעותם באופן משמעותי את החינוך, הבריאות, הרווחה והתשתיות במדינת ישראל לדורות, תחת שישתלשלו אל כיסו הפרטי של אדם אחד.

למה הליכוד, במקום להתהדר בהישג הגדול הזה, מסתיר אותו? שמא מפחד יצחק תשובה? או חלילה יש דברים שאיננו יודעים, המסכנים את הרפורמה?

            הצבעת חסד

תשדיר מכמיר לב, הוא התשדיר של "קדימה". בתשדיר, הקריין מתחנן "לא לדרוך" על מופז.

"מנהיגות לא בונים בבכיינות", אמר פעם רבין על פרס. אבל מופז כבר אינו מבקש מנהיגות. הוא רק מבקש להימנע מהשפלה, מביזיון. הוא מבקש הצבעת חסד, כדי להישאר עם הראש מעל המים. ויתכן שאת החסד הזה הוא יוכל לקבל רק בבכיינות.

כך חולפת לה תהילת עולם.

            פני ש"ס

בתשדיר של ש"ס, ששודר בכל בוקר, נשמע קול אחד בלבד, מתחילת התשדיר ועד סופו. לא היה זה קולו של יו"ר ש"ס אלי ישי. גם לא של השר אטיאס. רק דרעי.

כיוון שזה היה ברדיו ולא בטלוויזיה, איני יודע האם הוא היה לבוש במדי שב"ס.

            התשדיר המפתיע

התשדיר המפתיע ביותר היה של "עלה ירוק", או בשמה המלא: "עלה ירוק – הרשימה הליברלית". אם בעבר "עלה ירוק" הצטיירה כרשימת שמאל אנרכיסטית, הפעם היא לבושה במצע ימני, של ליברליזם כלכלי קיצוני, נוסח "מסיבת התה" בארה"ב, עם סיסמאות דמגוגיות של פופוליזם אנטי סוציאלי כמו "האם הכסף שלכם יישאר אצלכם או ילך לפוליטיקאים" וכו'.

            אתנחתא קומית

ובין לבין – אתנחתא קומית. איזה תמהוני עילג בשם משיחא, שכנראה ששם משפחתו חירפן את הקשר שלו עם המציאות, רץ ל... אין הוא מסתפק בבחירה לכנסת. הוא יהיה ראש הממשלה. יבחרו בו כמנהיג האומה. הוא יקים ממשלת אחדות לאומית עם כל המפלגות בישראל. הוא ימנה את השרים על פי קישוריהם. וכו' וכו'.

החסר משוגעים אנוכי?

              זזה ימינה

לאחר הסכם קמפ-דיוויד (1978) התנהל מאבק ציבורי שהתמקד בהתנגדות לנסיגה מסיני.

אליקים העצני, ממייסדי קריית ארבע ולימים ח"כ מטעם תנועת "התחיה", התמקד בנושא אחר – מאבק נגד תכנית האוטונומיה של בגין. הוא הקים ארגון, "הוועד למלחמה בתכנית האוטונומיה" כמדומני (יתכן שאיני מדייק בשם), שהתמקד בכך. המסר שלו היה שהאוטונומיה מסכנת את קיומה של ישראל. ויש לזכור, שבגין הקפיד להגדיר שמדובר באוטונומיה לאנשים ולא על השטחים, ושאחרי חמש שנות הסדר הביניים של האוטונומיה ישראל תדרוש להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה, שומרון ועזה (האם הוא התכוון לכך ברצינות? לדעתי, הוא בעיקר ניסה לשכנע את עצמו שהוא לא ויתר לחלוטין על חלומו).

ב-7.1.13 פרסם אליקים העצני, אותו אליקים העצני, מאמר תחת הכותרת "מי מפחד מאוטונומיה". והצעתו – מתן אוטונומיה לפלשתינאים בשטחי A ו-B, שתהיה קשורה לירדן.

אז מי אמר שישראל זזה ימינה?

             ה-dna של חד"ש (בימים ההם)

ביומן הבחירות, פרק כה, גיניתי את היהודים השותפים למפלגות חד"ש ודעם, וכיניתי אותם תופעה חולנית. הדברים הקפיצו עליי מגיבים רבים, בדף הפייסבוק ובבלוג, לאו דווקא תומכי המפלגות הללו, חלקם אף נקטו בלשון בוטה. המסר המרכזי, היה טענה שבעצם אני שולל שיתוף פעולה יהודי ערבי, אחווה יהודית ערבית.

האמירה הזאת החזירה אותי למוטו של העיתון "על המשמר" ז"ל, ביטאונן של מפ"ם, "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים". אכן, אני מאמין שאין שמץ של סתירה בין אחוות עמים, אחווה יהודית ערבית, לבין ציונות. כן, אני מאמין שזה הסדר הנכון – בראש ובראשונה ציונות, ואחריה ומתוכה גם אחווה יהודית ערבית. איני מקבל את הגישה, על פיה אחווה יהודית ערבית חייבת להיות אחווה בין ערבים לאומיים, אפילו לאומניים, לבין יהודים השוללים את הלאומיות היהודית ובזים לה, יהודים אנטי ציונים. סלידתי מיהודי חד"ש ודעם בשום פנים ואופן אינה בשל האחווה שלהם עם ערבים, אלא בשל היותם אנטי ציונים.

במשך תשע שנים נפלאות, עבדתי בחברה למתנ"סים, כמנהל מתנ"ס הגולן. החברה למתנ"סים היא מופת לאחווה יהודית ערבית, ובפרט – מחוז הצפון של החברה למתנ"סים. בינינו, המנהלים, יהודים וערבים, שררה אחווה אמתית – שיתוף פעולה, סולידריות ארגונית ומקצועית, חָלַקְנוּ אידיאולוגיה קהילתית משותפת והקִרבה הביאה גם לחברות אישית, השתתפות בשמחות משפחתיות ובאבל וכד'. השתדלתי מאוד לא להיכנס לפינה של ויכוחים פוליטיים עם עמיתיי הערבים. כאשר לא התאפקנו – תהום הייתה פעורה בין עמדותיהם לעמדותיי. אולם לא היה בכך כדי להפר את האחווה בינינו. אני לא ציפיתי מהם להיות ציונים. הם לא ציפו ממני להפנות עורף לציונות. לא זו בלבד שאיני שולל את האחווה היהודית ערבית, אני חותר לאחווה כזו ושותף לה. אולם אחווה אמתית אינה כרוכה באובדן זהות, באובדן עצמיות.

****

מיהי חד"ש? מה ההיסטוריה שלה?

חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון, קמה ערב הבחירות לכנסת התשיעית (1977). היא קמה מתוך ניסיון למתיחת פנים והצגת מראה חדש לפניה השמרניות והמיושנות של רק"ח – הרשימה הקומוניסטית החדשה, שהייתה והנה (היום היא נקראת מק"י – עוד נחזור לכך) המרכיב המרכזי, הגדול והחשוב בחד"ש. רק"ח צירפה אליה את הפלג הרדיקאלי של "הפנתרים השחורים" בראשות צ'רלי ביטון, ועוד רסיסי קבוצות. אך למעשה, הייתה זו אותה רק"ח הישנה והרעה. חלפו שנים רבות עד שהשם חד"ש נקלט בתודעה הציבורית – עוד שנים רבות היא נקראה בפי כל רק"ח.

מיהי רק"ח? ב-1965 התפלגה מק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית. משה סנה ושמואל מיקוניס, מראשי המפלגה, החלו לגלות סימני הסתייגות מעמדתה האנטי ישראלית, האנטי ציונית והאנטישמית של ברית המועצות ואף העזו לבקר אותה פה ושם. הדבר הביא לפילוג, כאשר הרוב הערבי במפלגה, יחד עם הגורמים הרדיקאליים בין היהודים, הקימו את רק"ח, שבראשה עמד מאיר וילנר ולצדו תופיק טובי.

הפער בין שתי המפלגות בא לידי ביטוי מובהק כעבור שנתיים, במלחמת ששת הימים. מק"י ומפלגת השמאל הרדיקאלית "העולם הזה" תמכו בצד הישראלי במלחמה והגדירו אותה כמלחמת מגן. רק"ח תמכה בצד הערבי והגדירה אתה כתוקפנות ישראלית אמריקאית נגד עמי ערב. כעבור שש שנים, במלחמת יום הכיפורים, התמונה חזרה ונשנתה – בעוד מק"י (שהצטרפה ל"מוקד", אך עדין הייתה מיוצגת בכנסת, עד הבחירות, כמק"י, בראשות מיקוניס) ו"העולם הזה" תמכו בצה"ל, בצד הישראלי. רק"ח תמכה בתוקפנות המצרית סורית.

דרכה האנטי ישראלית הקיצונית של רק"ח באה לידי ביטוי לא רק במלחמות הכוללות, אלא גם ביניהן. לאחר הטבח במינכן, למשל, הכנסת כולה התאחדה בהודעת אבל וגינוי תקיפה לטבח. לא, לא הכנסת כולה. הכנסת כולה, חוץ מרק"ח. רק"ח לא יכלה לגנות את הטבח. דוגמה נוספת – למחרת מבצע אנטבה, התכנסה הכנסת לישיבה חגיגית שבירכה את הממשלה ואת צה"ל. רק"ח החרימה את הישיבה, ופרסמה הודעה שבה גינתה את הפעולה התוקפנית נגד ריבונותה של אוגנדה.

מה הביא את רק"ח לעמדות הקיצוניות הללו?

רק"ח, ולפניה מק"י (עד שהחלו סימני ההתפכחות שהובילו לפילוג), יותר מכל מפלגה קומוניסטית אחרת במערב, הייתה שפחה חרופה של בריה"מ. לא הייתה לרק"ח כל אמירה עצמאית, זולת דקלום דפי המסרים שהונחתו ממוסקבה.

מאיר וילנר עצמו חתום על מגילת העצמאות. איך ניתן להסביר זאת? בריה"מ, שלאורך כל השנים הייתה אויבת הציונות, שינתה את גישתה לתקופה קצרה מאוד, אבל התקופה החשובה ביותר – ותמכה בהקמת מדינת ישראל. אנדריי גרומיקו, שגריר בריה"מ באו"ם, ולימים שר החוץ הסובייטי ונשיא בריה"מ, הפתיע בנאום פרו ציוני מובהק בעצרת האו"ם. בריה"מ תמכה בתכנית החלוקה והכירה בישראל לאחר הכרזתה. באותה תקופה קצרה, גם מק"י הייתה פרו ישראלית. כאשר צה"ל נסוג, במהלך מלחמת העצמאות, משטחים בצפון סיני, בריה"מ התנגדה לנסיגה הזאת, וראתה בכך הישג של האימפריאליזם הבריטי שמצרים של המלך פארוק הייתה בת חסותה. ולכן, הקומוניסטים חברו לרוויזיוניסטים במועצת העם (הפרלמנט הזמני, עד הבחירות לכנסת הראשונה) בהתנגדות לנסיגה...

אולם משבריה"מ חזרה למדיניותה האנטי ישראלית, האנטי ציונית, האנטישמית, הקומוניסטים תמכו בדרכה ודיבררו אותה ללא סייג, כולל תמיכה בלתי מסויגת במשפטי הרופאים ובעלילות דם אנטישמיות של סטלין ושל ממשיכיו.

היהודים במק"י ולימים ברק"ח, לא הצטרפו אליה בשל היותם אנטי ציונים, אלא בשל היותם קומוניסטים. עמדתם האנטי ציונית והאנטי ישראלית, הייתה פועל יוצא מעמדת בריה"מ. חלק מן הערבים שהצטרפו למפלגה, ובראשם תופיק טובי, היו אף הם קומוניסטים מוצהרים. אולם במשך השנים, היא משכה אליה רבים מן הציבור הערבי, בשל היותה מפלגה אנטי ישראלית מובהקת. כל המדינה הזדעזעה כאשר ב-1975 רק"ח ניצחה בבחירות לראשות עיריית נצרת וח"כ תופיק זיאד, משורר שכתב שירי שטנה לאומניים נגד ישראל, נבחר לראשות העיר. הציבוריות הישראלית ראתה בכך אות להתגברות הקו הלאומני של ערביי ישראל.

בריה"מ בינתיים התפרקה. מה שנשאר מחד"ש הוא היותה מפלגה אנטי ישראלית, מפלגה לאומנית ערבית. קומץ היהודים שנותרו, הם קומוניסטים שנשארו דבקים הן בהשקפת העולם הקומוניסטית, והן בהשקפת העולם האנטי ציונית הקיצונית. תמר גוז'נסקי ודב חנין, שניהם ילדים לפעילים מרכזיים ברק"ח, שנולדו בתוך התנועה, התחנכו בתוך התנועה, חשו נרדפים בשל עמדותיהם החריגות, היו שותפים לתנועת הנוער שלה – בנק"י (ברית נוער קומוניסטי ישראלי) וזו גישתם עד היום. אגב, ב-1989 רק"ח החליפה את שמה וחזרה לשמה המקורי – מק"י.

השורשים האנטי ציוניים הקיצונים של חד"ש הרבה יותר מוקדמים מרק"ח ואף ממק"י. כבר ב-1919 קמה הפק"פ - פאלעסטינישע קומוניסטישע פרטיי, המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית (ביידיש) וקצת לאחר מכן פלג אחר – מופ"ס (מפלגת הפועלים הסוציאליסטית), שהתאחדו והתפלגו חליפות, ופעלו עד הוצאתם אל מחוץ לחוק בידי הבריטים וחידשו את פעולתן עם הקמת מדינת ישראל במסגרת מק"י.

פק"פ ומופ"ס לחמו בציונות, תמכו ללא סייג בערבים, כולל במאורעות הדמים של הערבים נגד היהודים ב-1921, 1929, 1936-1939. לא רק הרבה לפני "הכיבוש", הרבה לפני הקמת מדינת ישראל. האויבת המרכזית של הקומוניסטים הייתה תנועת העבודה הציונית.

מאורעות הדמים תרפא (1921), בהם נרצחו כחמישים יהודים (ובהם הסופר יוסף חיים ברנר), החלו בהתנגשות אלימה בין מפגיני אחד במאי הציונים למפגינים הקומוניסטים היהודים ביפו. מפגיני פק"פ הסיתו את  הערבים להתקומם נגד השלטון הבריטי המפלה אותם לרעה ומעדיף את הציונים, כטענתם, וההמשך ידוע.

זה ה-dna של חד"ש, מאז ימי הפק"פ במאורעות 21 ועד "עמוד ענן" – תמיכה בלתי מסויגת בצד הערבי בכל עימות ובכל מלחמה בינם לבין ישראל.

ואני, איש תנועת העבודה הציונית, סולד מהם. המורה הגדול של תנועתי, ברל כצנלסון, היטיב לתאר את התופעה, במאמר שפרסם בגיליון חגיגי של "דבר", באחד במאי 1936: "היש עם בעמים  אשר בניו הגיעו לסילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות?...

וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו... עד כדי כך שיראה את הגאולה בנאצים הפלשתינאים, שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח. כל עוד ילד יהודי... יכול לבוא לארץ ישראל ולהידבק כאו בחיידק השנאה העצמית... אל דומי למצפוננו".

****

ואם חד"ש / רק"ח מצטיירת כמפלגה רדיקאלית, כדאי לזכור שלרדיקאליות אין גבולות. ככל שתהיה קיצוני יותר, תמיד ימצא מישהו קיצוני יותר. וכך, בשמאל הרדיקאלי האנטי ציוני, חלו לאורך השנים פילוגים ופילוגי פילוגים של מיני קבוצות תמהוניות, שלא היה גבול לקיצוניותם.

אברהם לבנבראום היה ח"כ מטעם רק"ח. אולם בבחירות לכנסת השמינית, התמודדה מפלגה שאיגפה את רק"ח משמאל. המפלגה נקראה "רשימה סוציאליסטית מהפכנית". בראשה עמד רמי לבנה, בנו של לבנבראום. לבנה ראה ברק"ח מפלגה שמרנית ומתונה. הוא היה מראשי "מצפן", היה חבר ברשת הריגול והחבלה היהודית ערבית וישב ארבע שנים בכלא, לצד חבריו אהוד אדיב ודן ורד. לכנסת השמינית, הוא התמודד בעודו יושב בכלא.

"מצפן" היה הכינוי של אס"י – ארגון סוציאליסטי ישראל, שנודע בשם זה על שם ביטאונו "מצפן". "מצפן" היה ארגון שמאל רדיקאלי אנטי ציוני קיצוני, שקם עוד בשנות השישים המוקדמות ושלל בכל תוקף את זכות קיומה של מדינת ישראל. אנשי "מצפן" תמכו במאבק הפלשתינאי המזוין, והיו קשורים ל"חזית העממית לשחרור פלשתין", ארגונו של ג'ורג' חבש. על פי עקרון האמבה המקובל בארגונים קיקיוניים קיצונים, "מצפן" התפלגה פעם ועוד פעם לרסיסים – פעם פרשה ממנה קבוצה טרוצקיסטית, פעם קבוצה שסברה שאין היא מספיק מיליטנטית.

קבוצה כזאת הייתה "ברית הפועלים - אוונגרד". אנשי "אוונגרד", טענו כנגד "מצפן" שהינם זעיר בורגנים, שאינם מהפכנים, ובעיקר – שכיוון שהם מכירים ב"לאום  ישראלי" (לא לאום יהודי, חלילה) הם למעשה "ציונים מוסווים", רחמנא לצלן. אנשי "מצפן", מצדם, האשימו את "אוונגרד" בנטיות סטליניסטיות, שעה שסטלין כבר היה מגונה בקרב הקומוניזם בעולמי.

גם "אוונגרד" התפלגה, מאחר ואף היא לא הייתה מספיק רדיקאלית בעיני חלק מחבריה. הללו פרשו ממנה והקימו ב-1977 את "דרך הניצוץ". עיקר פעולתה של "דרך הניצוץ" הייתה יצירת ברית עם "החזית הדמוקרטית לשחרור פלשתין", בראשותו של נאיף חוואתמה – הארגון שפעולתו הדמוקרטית המפורסמת ביותר הייתה הטבח במעלות, בו נרצחו 22 ילדים. ראשי "דרך הניצוץ" ישבו בכלא, ועיתונם נסגר בצו מנהלי.

פעילי "דרך הניצוץ" הקימו ב-1995 את מפלגת דעם, שיצאה נגד הסכם אוסלו – הסכם הכניעה של ... ערפאת.

... היום דעם רצה בעיקר על הטיקט החברתי-כלכלי, אולם היא מעולם לא נסוגה בה ולא חזרה בה מדרכה ההיסטורית. ה-dna שלה, נותר כשהיה.

היום, יש טרנד תל-אביבי של תמיכה בדעם.

איני חוזר בי כמלוא הנימה מן הדברים שכתבתי ועוררו סערה – זוהי תופעה חולנית, מעוררת גועל, סלידה ובוז.

              ה-dna של חד"ש (בזמן הזה)

בחלקו הראשון של המאמר (בימים ההם), סקרתי את תולדות חד"ש על גלגוליה השונים, מראשית שנות העשרים ועד ימינו, וכן הפיצולים ופיצולי הפיצולים של תנועות האוונגרד האנטי ישראלי הקיקיוניות, שדעם היא המשכן הישיר.

אולם אין זה רק שיעור היסטוריה, חשוב כשלעצמו, אלא בהתאם לכותרת – " ה-dna של חד"ש", מטרתי היא לבחון האם חד"ש היום היא אכן המשך ישיר של אותה תנועה, של אותה אידיאולוגיה, של אותה תפיסת עולם.

דרך אחת לבחינת השאלה, היא עמדת חד"ש בעת מלחמות ועימותים בינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. קו רצוף נמשך ממאורעות תרפ"א (1921) עד מבצע "עמוד ענן" – הזדהות מוחלטת עם האויב. ודוק – כלל איני מדבר על התנגדות למלחמה, למבצע, להחלטה ישראלית זו או אחרת. יש הבדל בין דיון ציבורי ופוליטי, האם נכון או לא נכון להגיב בצורה זו או אחרת על טרור, האם לצאת למלחמה זו או אחרת, האם לבצע מבצע זה או אחר, כשאלת האינטרס הישראלי: מה טוב יותר לישראל, לבין הזדהות עם הצד השני. חד"ש עקבית בתמיכתה ובהזדהותה המלאה עם הצד השני.

דרך אחרת היא לבחון את מצע חד"ש, עם כל ההסתייגות מכך שהמצע מנוסח בזהירות יתר, באופן שלא יהווה התרסה בוטה נגד החוק האוסר התמודדות של מפלגות המתנגדות לקיומה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.

לפני שאציג מה יש במצע חד"ש, אציג מה אין בו – אין בו תמיכה ברעיון של שתי מדינות לשני עמים. לא, חד"ש אינה מצדדת ברעיון המדינה האחת. אלא שכמו אבו מאזן, היא מצדדת ברעיון "שתי המדינות", אך לא ברעיון "שתי המדינות לשני עמים". ולא בכדי. אז לאילו שתי מדינות תחולק הארץ?

נפתח בהגדרת הגבול בין המדינות. כאן, הדברים ברורים – "שתי מדינות בגבולות ה-4 ביוני 1967". גבול ה-4.6.67 אינו נוגע רק ליהודה, שומרון וירושלים: "כינון שלום עם לבנון וסוריה על בסיס קווי ה-4 ביוני 1967, החזרת רמת הגולן לסוריה ופינוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל".

ספק אם סוריה עוד קיימת. ספק רב האם תתקיים. אבל יש "להחזיר" לה את הגולן. אולם הנסיגה הישראלית אינה צריכה להיות לגבול הבינלאומי, אלא כדרישת סוריה במו"מ עם ישראל, לקווי 4.6.67. מה ההבדל בין שני הקווים הללו? בשנים 1949-1956, סוריה השתלטה על שטחים ריבוניים של ישראל, תוך הפרה בוטה של החוק הבינלאומי ושל הסכמי שביתת הנשק. היא השתלטה על חופה הצפון מזרחי של הכינרת, מצפון לעין גב ועד שפך הירדן; על רמת הבניאס, על חמת גדר ועוד. אם ישראל נדרשת לסגת משטחים שכבשה במלחמת מגן, למה הנסיגה צריכה להיות גם משטחי הכיבוש התוקפני של סוריה? כיוון שחד"ש תמכה ותומכת אוטומטית בכל תוקפנות ערבית נגד ישראל ומצדדת אוטומטית בכל דרישה ערבית מישראל. זה ה-dna שלה.

ובאשר ל"פנוי השטחים הלבנוניים שנותרו כבושים בידי ישראל" – כזכור, לפני 12 שנים ישראל נסוגה מלבנון. את גבול הנסיגה שרטט האו"ם. פקחי האו"ם עברו עם סרגל כמעט על כל מטר בגבול, והחליטו היכן הוא יעבור. במקרים רבים, הייתה מחלוקת בין ישראל לפקחי האו"ם אודות מיקום הגבול. יש מקומות שבהם הסימון של האו"ם חייב נסיגה משטחים חקלאיים השייכים ליישובים ישראליים (משגב עם, לדוגמה). אולם ההחלטה הישראלית הייתה לקבל את פסיקת האו"ם, כדי להבטיח שלא תהיינה עוד כל תביעות ללבנון, ולא תהיה ללבנונים כל עילה להמשיך בתוקפנות.

לאחר הנסיגה הישראלית, המציא חיזבאללה את פרשת "חוות שבעא", כעילה להמשך הטרור. לכך מתכוונת חד"ש בדרישתה לנסיגה משטחים לבנונים – לקבל את תכתיב חיזבאללה. למה? כי זה ה-dna שלה. לתמוך אוטומטית בכל דרישה אנטי ישראלית, הזויה ככל שתהיה, של גוף קיצוני ככל שיהיה.

נחזור לסוגיה הפלשתינאית. כאמור, מצע חד"ש דורש שהגבול בין שתי המדינות יהיה קווי 4.6.67. ומה יהיה משני צדי גבולות ה-4 ביוני?

מן הסתם – מדינת לאום לעם הפלשתינאי ולצדה מדינת לאום לעם היהודי. האמנם? אז זהו, שלא. בנוגע למדינה שממזרח לגבול, אין כל בעיה: "מימוש זכותו של העם הערבי הפלסטיני להקמת מדינתו העצמאית הריבונית בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים המזרחית, בצד מדינת ישראל. קווי ה-4 ביוני 1967 יהיו גבולות השלום המוכרים והבטוחים בין מדינת ישראל לבין המדינה הפלסטינית". במילים אחרות – מדינת לאום פלשתינאית. יתר על כן – המדינה הפלשתינאית תהיה נקיה מיהודים: "פירוק כל ההתנחלויות שהוקמו בגדה המערבית הכבושה, לרבות בירושלים המזרחית". במילים אחרות – טיהור אתני, הכרוך בגירוש של כ-700,000 יהודים, החיים בהתיישבות ביהודה ושומרון, ובכל השכונות היהודיות במזרח ירושלים.

ומה יהיה בצד המערבי של אותו גבול? שמא מדינה יהודית נקיה מערבים שיגורשו למדינה הפלשתינאית, לשם ההדדיות? חלילה. הרי לאורך המצע שוב ושוב מזהירים מי שמציעים את הטרנספר ההמוני של מאות אלפי יהודים, מפני הטרנספר המתוכנן לערבים, כאילו רעיון כזה עומד על הפרק.

האם אותה המדינה שממערב לקווי 4.6.67 תהיה מדינת הלאום של העם היהודי? אין כל אזכור למושג מדינה יהודית, מדינת לאום יהודית, עם יהודי. יש יהודים, אך הם אינם מוזכרים כקיבוץ לאומי הזכאי להגדרה עצמית.  אין במצע "מימוש זכותו של העם היהודי למדינתו העצמאית".

אז מה יהיה במדינה הזאת? הנה, כמה דוגמיות. מה יהיה המנון המדינה, מה יהיו סמלי המדינה? "למען תהיה ישראל מדינה המבטיחה שוויון לכל אזרחיה, תיאבק חד"ש לחקיקת חוק יסוד: שוויון האדם; לביטול האפליה והדיכוי הלאומי בכל המישורים; להבטחת שוויון מלא לאזרחים הערבים בארץ, וכדי שסמלי המדינה, לרבות הדגל וההמנון, יהלמו את העקרונות האלה". המנון, דגל וסמל המאפיינים את היותה של ישראל מדינת לאום יהודית? חס וחלילה. מדינה יהודית פירושה "אפליה ודיכוי לאומי". וכך, לאורך כל המצע, ישראל מוצגת כמדינה גזענית ופשיסטית המפלה את הערבים, וקוראת למעשה לביטול כל סממן של מדינת לאום יהודית. התיישבות יהודית? "התוכניות השונות, המיושמות במסגרת מה שמכונה 'פיתוח הגליל והנגב', הן בפועל תכניות לייהוד הגליל והנגב, אשר מתעלמות מהצרכים של התושבים הערבים באזורים אלה".

האם במסגרת המדינה השוויונית, כלומר הלא יהודית, ייאכף החוק על האזרחים הערבים, למשל בתחומי הבניה והמאחזים הבלתי חוקיים? "הפסקת מדיניות הריסת הבתים; הכרה בכל היישובים הערביים הלא-מוכרים בצפון ובנגב והקמת רשויות מקומיות בהם". היום פטורים האזרחים הערביים משירות בצה"ל ואף משירות לאומי חלופי. אולם החזון של חד"ש מדבר על מדינת כל אזרחיה, שבה לא אמור להיות כל הבדל בין ערבי ליהודי. מה אומר מצע חד"ש בנדון? "חד"ש מתנגדת לכפיית שירות לאומי במסווה של 'התנדבות' " [המרכאות במקור]. וכן – "ביטול גיוס החובה המוטל על הצעירים הערבים-הדרוזים". "הערבים הדרוזים" הם כמובן הדרוזים, שאין להם זכות להגדיר עצמם, אליבא לחד"ש.

לא אוסיף בדוגמאות, אומר רק שהמסר החוזר ונשנה הוא הפיכתה של ישראל ממדינה גזענית למדינה דמוקרטית ושוויונית. והמסר ברור – יש סתירה בין מדינת יהודית (שמשמעותה – מדינה גזענית) למדינה דמוקרטית, ולכן על מדינת ישראל לחדול להיות מדינה יהודית ולהפוך לדמוקרטית.

איזו עזות מצח – מימוש "זכותו הלגיטימית של העם הערבי הפלסטיני למדינה עצמאית" מחייבת טיהור אתני ומדינה נקיה מיהודים. לעומת זאת, לעם היהודי כלל אין זכות למדינה משלו. חזון שתי המדינות של חד"ש, הוא מדינת לאום פלשתינאית נקיה מיהודים ולצדה ... מדינת שקשוקה, לא יהודית.

יאמר הקורא: כן, אבל אחרי שהארץ תחולק, לפחות יובטח רוב יהודי משמעותי. נכון, אז היא לא תקרא מדינה יהודית; המנונה, דגלה, וסמליה לא יהיו יהודיים. לא יהיו בה חוקים "מפלים" "ליהודים בלבד" כמו חוק השבות. אבל זו תהיה מדינה בעלת רוב יהודי ברור.

האמנם? גם לכך מתייחס מצע חד"ש: "הבטחת פתרון צודק לבעיית הפליטים הפלסטינים, בהתאם להחלטות האו"ם". זה שם קוד ל"זכות" השיבה. ולא שיבה למדינה הפלשתינאית הנקיה מיהודים, חלילה. כלומר, לצד מדינת הלאום הפלשתינאית הנקיה מיהודים, לא זו בלבד שלא תהיה מדינת הלאום היהודי, גם לא תהיה רק מדינת כל אזרחיה, אלא היא גם תוצף במיליוני "פליטים" פלשתינאים.

זהו פתרון שתי המדינות נוסח חד"ש. לא שתי מדינות לשני עמים. בסופו של דבר – שתי מדינות פלשתינאיות, שבאחת מהן יוכלו לחיות גם יהודים.

****

ונשאלת השאלה – למה? למה?! למה לשיטתם אין לעם היהודי הזכות הטבעית להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית? הרי איש אינו מפקפק בזכותו של העם הספרדי למדינת לאום משלו. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הפולני להגדרה עצמית. איש אינו מפקפק בזכותו של העם הסיני למדינה ריבונית במולדתו. גם קיומן של עשרים מדינות לאום ערביות אינו מוטל בספק. למה העם היהודי הוא היחיד שאין לו הזכות הזאת? למה רק מדינת הלאום היהודי צריכה להפסיק להתקיים, ולהפוך לשקשוקה?

הגישה הזאת, המפלה בין העם היהודי לשאר העמים – יש לה הגדרה. ההגדרה הזאת, אינה "דמוקרטיה", אינה "שלום" ואינה "שוויון", כפי שמתיימרת להיות חד"ש – החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון. ההגדרה הזאת היא – אנטישמיות. זה ה-dna של חד"ש.

אז איך אפשר להגדיר את התופעה של יהודים המשתייכים למפלגה כזו? אני הגדרתי זאת כ"תופעה חולנית". ברל כצנלסון, מורנו ורבנו, הגדיר זאת כ"חיידק של שנאה עצמית".

* "חדשות בן עזר"