הבלוג של אורי הייטנר

            הבחירה שלי (או: מיומנו של זגזגן)

בעשרים ושבעת פרקי היומן, עד כה, ליוויתי את מערכת הבחירות בפרשנות מן הזווית המאוד בלתי אובייקטיבית שלי. בין השאר, שיתפתי אתכם, הקוראים, בלבטים הקשים שלי באשר לפתק שאטיל לקלפי. מאחר וקיבלתי החלטה, אני רואה לנכון לשתף אתכם, ואף להסביר, בעיקר לעצמי, את הזיגזוגים שאפיינו את תהליך קבלת ההחלטה.

בחירות 96' ו-99' היו היחידות שבהן הצבעתי בלב שלם. תנועת "דרך השלישית", שהייתי ממייסדיה ומפעיליה המרכזיים, התמודדה בהן, ותמכתי בה בכל לבי. למעט שתי מערכות בחירות אלו, תמיד התקשיתי מאוד לבחור, ובחרתי, על דרך האלימיניציה, ברע במיעוטו.

אולם מעולם לבטיי לא היו כה קשים כמו בבחירות הנוכחיות. מעולם לא הייתי, כמו הפעם, "קול צף" עד הישורת האחרונה. ומעולם לא שיניתי שוב ושוב את העדפתי, כמו בבחירות אלו.

מדוע קשה לי כל כך לבחור? הסיבה פשוטה – אין מפלגה המייצגת את עמדותיי. בתחום המדיני, אין אף מפלגה המציעה את דרך הפשרה הטריטוריאלית, נוסח הזרם המרכזי, האקטיביסטי של תנועת העבודה ו"הדרך השלישית" – מימוש זכותנו על חלקי א"י שאינם מיושבים בצפיפות בפלשתינאים בהתיישבות ובריבונות, הבטחת גבולות בני הגנה לישראל ונסיגה מהשטחים המאוכלסים בצפיפות, כדי להבטיח את צביונה היהודי דמוקרטי של המדינה.

הקושי השני, הוא שבעוד עמדותיי בסוגיות החברתיות כלכליות הן בצד ה"שמאלי" של המפה הפוליטית, עמדותיי בסוגיות המדיניות ביטחוניות נוטות יותר לצד ה"ימני" של המפה (איני אוהב את ההגדרות הללו, אך אני נעזר בהן להבהרת עמדותיי במונחים המקובלים בשיח הציבורי).

בכל מערכות הבחירות האחרונות, הקושי הזה לא היה משמעותי, מאחר וכל המפלגות התנבאו באותה שפה שמרנית, נאו ליברלית, בנושא החברתי כלכלי (עם הבדלי ניואנסים קלים), כמו בכל העולם המערבי. וכך הבחירה שלי הייתה בעיקר על פי המצע המדיני.

מספר גורמים שינו את התמונה. המשבר הכלכלי העולמי שבר מוסכמות, הציף מחלוקות, עורר סימני שאלה ויצר לגיטימציה לחלופות לדרך המובילה, בכל העולם החופשי. כלכלנים בכירים, ובהם חתני פרס נובל לכלכלה ופרופסורים מובילים, הטילו ספק באמתות המקובלות. הגענו ליום שאחרי "קץ ההיסטוריה". גורם נוסף הוא המחאה החברתית של קיץ 2011. גורם שלישי הוא בחירתה של שלי יחימוביץ' לראשות מפלגת העבודה.

עוד כשדרית טלוויזיה וביתר שאת מאז כניסתה לחיים הפוליטיים, שלי יחימוביץ' נשאה את דגל התחדשות הציונות הסוציאל דמוקרטית במפלגתה ובישראל. עם בחירתה, חוללה שלי שינוי מהותי בדרכה של מפלגת העבודה, הן בהעמדת הסוגיה החברתית על ראש שמחתה והן בשינוי דרכה החברתית כלכלית.

מפלגת העבודה בראשותה של שלי יחימוביץ', גיבשה השקפת עולם של מדינת רווחה, המקיימת כלכלה חופשית, לצד מעורבות ממשלתית בהקטנת האי שוויון, במלחמה בעוני, במס פרוגרסיבי צודק, במאבק על זכויות העובד. מפלגת העבודה החלה לשאת את דגל הצדק החברתי, הערבות ההדדית, הכלכלה ההוגנת והסולידריות החברתית.

לראשונה לאחר שנים רבות, מפלגת העבודה החלה להוות בעבורי אופציה לתמיכה. אולם יש בעיה – דרכה של מפלגת העבודה בתחום המדיני אינה דרכי. כאשר שלי יחימוביץ' מצהירה על דבקותה ב"מתווה קלינטון" (שהוא למעשה מתווה ברק / אולמרט), היא מובילה דרך מדינית שאותה אני שולל מכל וכל ואני רואה בה נזק חמור למדינת ישראל.

מצד שני, לא זו בלבד שאין מפלגה המציגה את הדרך המדינית בה אני דוגל, המפלגות המציגות דרך שאין בה נזק בלתי הפיך, כמו הליכוד – מציגות דרך חברתית כלכלית שאותה אני שולל ולה אני מתנגד.

מה עושים?

אילו הנושא המרכזי במפלגת העבודה היום היה המדיני, לא הייתי שוקל תמיכה בה. לא אצביע למפלגה שאני שולל את דרכה בנושא המרכזי. אולם מאחר ואצל שלי יחימוביץ', הנושא המרכזי הוא החברתי, נושא מספר 2 הוא החברתי והנושא המדיני נמצא הרחק בתחתית סדר העדיפויות, קל לי הרבה יותר להתגבר על המחלוקת בנושא הזה, ולתמוך בה.

יתר על כן, יש לי יסוד מוצק להניח, שדחיקת הנושא המדיני במפלגת העבודה אינו נובע רק מן ההעדפה הברורה של שלי יחימוביץ' את התחום החברתי כלכלי, ולא רק מן הרצון לקושש תומכים שעמדותיהם המדיניות ניציות, אלא גם מתוך הבנה ריאלית, שאין תוחלת להסדר מדיני בעתיד הנראה לעין, כיוון שאין פרטנר פלשתינאי ל"מתווה קלינטון".

הנושא המדיני יהיה בשנים הקרובות בקיפאון. בסוגיית הגולן, החשובה לי מאוד – אני מעריך שאופציית הנסיגה ירדה סופית מן הפרק. ובכל מקרה, ברור שאין אופציה כזאת בעתיד הנראה לעין. ואילו חלילה התמונה הייתה אחרת, אינני סומך על נתניהו בנושא הזה, על סמך ניסיון העבר. ובנושא הפלשתינאי – מאחר ואין פרטנר פלשתינאי שתנאי המינימום שלו הם במרחק גישור מהגישות הוותרניות ביותר אצלנו (אפילו מהצעותיו המופקרות של אהוד אולמרט), הנושא אינו על הפרק. השנים הקרובות הן שנות בוקה, מבוקה ומבולקה בעולם הערבי, לנוכח החורף האיסלאמי, ובעידן אי היציבות הזה, לא תתכנה התפתחויות מדיניות משמעותיות. למעשה, המחלוקת המדינית האמתית בתקופה זו, היא על אופן ההתנהלות מול הפלשתינאים, מול האמריקאים ומול העולם, ב"תהליך המדיני" שהכל יודעים שהוא עקר.

בסוגיות הביטחוניות אין מחלוקת אמתית בחברה הישראלית, למעט השוליים הצרים משני הצדדים. התמיכה הגורפת במבצע "עמוד ענן" הוכיחה זאת, ואני מאמין שרוב הציבור ורוב המפלגות יתמכו במדיניות הממשלה גם בסוגיה האיראנית, גם אם לא יהיה מנוס מפעולה צבאית לסיכול התגרענותה של איראן.

בסיטואציה הזו, מן הראוי שנפנה את עיקר מעיינינו לסוגיות הפנים בחברה הישראלית – בתחומים החברתיים, הכלכליים, החינוכיים, התרבותיים, היהודיים. ובסיטואציה כזו, חשתי שבנושא המרכזי שבו המחלוקת היא אמתית, ולא על ביצה שלא תיוולד בשנים הקרובות, המפלגה הקרובה אליי ביותר היא מפלגת העבודה.

סיבה נוספת לתמיכתי בשלי יחימוביץ', היא העובדה שהיא הפנתה עורף למאפיין העיקרי של שיח השמאל בישראל בדור האחרון – שיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים. עוד בתקופת הפריימריס, היא "יצאה חוצץ" נגד השיח הזה, ובאופן עקבי שבה וחזרה על כך שוב ושוב. היא יצאה נגד הניסיון הנואל להאשים את המתנחלים במצוקות החברתיות בישראל, לא רק כיוון שמדובר בשקר גס, אלא גם כי השקר הזה הורס את החברה הישראלית, שובר את הסולידריות החברתית, מקעקע את הערבות ההדדית, מחריב את הממלכתיות. אני מעריך עד מאוד את תרומתה זו של שלי יחימוביץ' לחברה הישראלית, לחיזוקה של הדמוקרטיה. היא עשתה זאת באומץ, נגד הרוח הרעה ב"גוש" שלה.

וכך, הלכה והתגבשה בקרבי, בלב כבד, החלטה לתמוך במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' בבחירות. ואז, שלי יחימוביץ' פנתה לאורי שגיא והציעה לו להתמודד ברשימת מפלגת העבודה כדמות המרכזית בתחום הביטחון. אורי שגיא הוא סדין אדום בשבילי. בהיותו ראש אמ"ן, הוא גיבש את הקונספציה המסוכנת אף יותר מהקונספציה שהביאה למחדל יום הכיפורים, לפיה פני אסד לשלום ועל ישראל למסור לו את הגולן ולסגת לקווי 4.6.67 כדי להביא את השלום המיוחל. ולאחר שחרורו, הוא היה לאדם האובססיבי ביותר בישראל לנסיגה מהגולן. אפילו מלחמת האזרחים בסוריה והתפוררותה של מדינה זו, לא הזיזה אותו מן האובססיה הזאת. אף שאיני חושב שיש סכנה לעתיד הגולן, אני חושב שהאיש אינו ראוי ואינו כשיר לשאת בתפקידים ביטחוניים, לנוכח גישתו התימהונית וחסרת האחריות לסוגית הגולן. יתר על כן, אף שגם אם ירצה, לא ימצא היום שגיא מי שיוכל לקבל מידיו את הגולן, עצם המחשבה על כך שאדם בכיר כמוהו יעלה כל הזמן את רעיון העוועים של נסיגה מהגולן על סדר היום הציבורי בישראל, מעוררת דאגה רבה. לכן, עם בשורת כניסתו לפוליטיקה במפלגת העבודה, החלטתי שלא להצביע למפלגה זו. ואף שמהר מאוד נגמרה האפיזודה הזאת, לא שיניתי את דעתי, בשל עצם העובדה שהוא נראה ראוי בעיני יו"ר המפלגה לתפקיד הזה.

בחירתה של מרב מיכאלי הפוסט ציונית והמטיפה לעריקה מהגנה על המדינה לצמרת מפלגת העבודה, רק חיזקה את החלטתי זו.

וכך, הכף נטתה לכיוונו של חיים אמסלם ומפלגתו "עם שלם". מצד אחד, הייתה לי ביקורת על אמסלם, על כך שנבחר לכנסת מצד ש"ס, שמסריה הפוכים לכל מסריו. האם לא ידע מהי דרכה של המפלגה שלשורותיה הצטרף? והאם לא היה זה מן ההגינות שיחזיר לה את המנדט עם פרישתו, שהרי אין הוא יכול לטעון שהוא דבק בדרך שבה בחר ציבור מצביעי ש"ס.

מצד שני, אני מעריך מאוד את אומץ לבו, ואת לחימתו העיקשת על דרכו, חרף החרם, הנידוי וההתנכלויות מצד ש"ס, והציבור שבתוכו הוא חי.

הסיבה העיקרית לתמיכתי בו, הייתה העובדה שהוא מייצג בעיניי את פניה היפות של הדת היהודית, של המסורת המזרחית הפתוחה, המתונה. כמי שחרד מן הקיטוב בין חילונים ודתיים, אני מעריך מאוד את אמסלם כמי שיכול להוות גשר, בעצם היותו יהודי חרדי המציג דרך חלופית לקנאות החרדית.

אני מעריך מאוד את ניסיונו להבריא את החברה החרדית החולה, שחולייה משליכים על החברה הישראלית כולה, ולהביא את הציבור החרדי ליציאה עבודה, להתגייסות לשירות צבאי או לאומי ולהכנסת לימודי ליבה למערכת החינוך. מן הראוי ששינוי כזה יונהג דווקא בידי אנשים מתוך הציבור החרדי, ולא בכפיה מצד שונאי הציבור הזה.

חשתי קרבה לאמסלם גם מן הסיבה שעמדותיו בנושאים המדיניים ניציות ובמקביל הוא נושא דגל של צדק חברתי וכלכלה הוגנת. מכל הסיבות הללו, היה בכוונתי להצביע ל"עם שלם".

לפתע החל טרנד של תמיכת חילונים באמסלם. היה לי מוזר, אך גם נחמד, לראשונה בחיי להיות חלק מטרנד. אולם במהרה ראיתי שזהו טרנד של חילונים אנטי דתיים, שתומכים בו "כדי לדפוק את החרדים". לא התחברתי כלל לגישה הזאת, אבל שמחתי מכך שהוא עומד להיבחר לכנסת הבאה.

אלא שככל שהבחירות התקרבו, חלה ירידה משמעותית בתמיכה בו, ובסקרים הוא הלך והתרחק מאחוז החסימה. כמי שחווה יותר מפעם אחת את עוגמת הנפש ותחושת ההחמצה והבזבוז, שבהצבעה למפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, החלטתי שהפעם לא אבזבז שוב את קולי.

וכך, הכף נטתה שוב למפלגת העבודה. הערכתי מאוד את נחישותה של יחימוביץ' לדבוק בדרכה, חרף מסע הצלב של השמאל ובעיקר של "הארץ" נגדה ונגד דרכה. חשתי שההתקפות שלוחות הרסן עליה, מצד יוסי שריד ושאר הכותבים ב"הארץ" ואף ב"ידיעות אחרונות", מהוות התקפה על דברים שאני מאמין בהם ורוצה להגן עליהם. הערכתי מאוד את אופן ניהולה את משבר עמיר פרץ, החתרן הבלתי נלאה, שניסה לכפות עליה את עצמו ואת דרכו באולטימטום ערב הבחירות. היא לא מצמצה, וזכתה למתנה הגדולה ביותר שלה במערכת הבחירות – שחרור מן המִטְעָן העודף הזה, שהפך באחת לכאב הראש של ציפי לבני.

ואז, אחרי הזיג הזה, בא הזג. הצטערתי מאוד על הודעתה של שלי יחימוביץ' שלא תצטרף לממשלת נתניהו. כיוון שנתניהו ינצח בבחירות, משמעות הדבר - בחירה באופוזיציה. פוליטית, אני רואה בעצם כבילת הידיים לפני הבחירות, איוולת, כפי שהיטיבה להגדיר זאת שלי בעצמה. לראשונה, חשתי ששלי ממצמצת בעקבות כמה סקרים גרועים, והדבר חרה לי מאוד. אך יותר מכך, הצטערתי על כך, כיוון שרציתי לראות את מפלגת העבודה כשותפה הבכירה בממשלת אחריות לאומית, יחד עם הליכוד.

לאכזבה הזאת הצטרפה אכזבתי מן הסמס הפאתטי של שלי לציפי לבני, בשידור חי, בחדשות הערוץ השני, בו התמסרה ליוזמתה של לבני ליצור את "הגוש" של "מרכז שמאל". משמעות החיבור הזה, הוא זניחת דרכה של שלי יחימוביץ', כיוון שמדובר בחיבור עם יריבה אידיאולוגית חריפה בתחום המרכזי בעיני יחימוביץ' – התחום החברתי כלכלי, סביב עמדה דומה בתחום המדיני. ומאחר ואני שולל את הדרך המדינית הזאת, ועוד יותר, אני שולל את תפיסת הגושים הזאת (המחברת את מפלגות השמאל הציוני לגוש אחד עם הגוש האנטי ציוני של דב חנין זועבי), הדבר הרחיק אותי עוד יותר מתמיכה במפלגת העבודה.

ושוב נטתה הכף ל"עם שלם". אך שלי התעשתה ולא התמסרה לגוש, חזרה לדרכה העצמאית. והבחירות התקרבו. והגיע הזמן להחליט. החלטתי לתמוך בשלי יחימוביץ'.

לא בכדי אני מגדיר זאת תמיכה בשלי יחימוביץ' ולא במפלגת העבודה. בדרך כלל אני מתנגד לפרסונליזציה של החיים הפוליטיים, אך הפעם זו בחירה פרסונלית באישה העומדת בראש הרשימה לה אתן את קולי.

הבחירה הזאת לא קלה לי, לא רק בשל המצע המדיני, אלא גם כיוון שמאז המאבק על הגולן פיתחתי סלידה כלפי השבט המכנה את עצמו "מרכז שמאל" (אף שגם בשבט המכנה עצמו "המחנה הלאומי" איני חש בנוח). אני רואה במחנה הזה נטיה לאוניברסליזם עקר וניכור לערכים לאומיים שהם נשמת אפי.

דוגמה מוחשית לכך, הייתה ההתנפלות על שר החינוך בשל החלטתו להוציא תלמידים לביקורים במערת המכפלה. הרי גם ממי שתומך בנסיגה אני מצפה שיחנך את ילדיו על כך שארץ ישראל היא מולדתנו וכל נסיגה משטח כלשהו בא"י היא ויתור על מה ששייך לנו בזכות, שהרי אם אין לנו זכות על שטח כלשהו בא"י, אין לנו כלל זכות לשטח כלשהו בא"י. ההתנפלות הזאת, הסלידה הזאת, הניכור הזה כלפי ערכים לאומיים, בהשפעת הרוחות הפוסט ציונות הרעות, כואבת לי מאוד, וגורמת לי לניכור כלפי השבט הזה, כלפי הציניות שלו. אני צריך להתגבר על מחסומים רגשיים רבים כדי להצביע למפלגה השייכת לשבט.

והנה, מי שהתייצבה באומץ רב, בעיצומו של הפריימריס על הנהגת מפלגתה, תוך חשיפתה למתקפות בתוך השבט אליה היא משתייכת, לתמיכה חד משמעית בצעדו של גדעון סער, הייתה שלי יחימוביץ'. בכך היא הוכיחה שהיא קורצה מחומר אחר, ושהיא מייצגת דרך ערכית אחרת. גם מאבקה הנחוש נגד הטרנד של בחירת דב חנין לראשות העיר ת"א, בטענה שאסור שראש העיר הגדולה בישראל יהיה אנטי ציוני, ש"התקווה" אינה המנונו ושהוא מסית לסרבנות, העידה על נחישותה לבלום את ההתדרדרות של "גוש המרכז שמאל" למחוזות ההזויים של השמאל הרדיקאלי הפוסט ציוני. חשוב לי לחזק את שלי, המובילה תהליך חשוב כזה.

****

בבחירות לכנסת ה-19 אצביע בעד מפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ'. אני מודה בכנות, שלא בטוח שזו הייתה בחירתי אילו הייתה התמודדות אמתית על השלטון בישראל. בסיטואציה כזאת, היה לי קשה להעלות לשלטון מי שאני שולל את דרכה המדינית.

אולם בבחירות לכנסת ה-19, קרוב לוודאי, ינצח הליכוד ונתניהו יהיה ראש הממשלה. יש לי פה ושם ביקורת על התנהלותו המדינית ועל חלק מהחלטותיו, אולם באופן כללי נתניהו מיטיב לנהל את הסכסוך הישראלי ערבי, בסערה האזורית שסביבנו, באחריות, ללא אשליות וחלומות באספמיה, מתוך גישה ריאליסטית ובוגרת. כך הוא ינהג גם בקדנציה הבאה.

מצד שני, נתניהו כראש הממשלה ימשיך להנהיג מדיניות חברתית כלכלית המנוגדת לערכיי – המרחיבה את הפערים הכלכליים, מרחיבה ומנציחה את העוני, מעשירה את העשירים ומרוששת את העניים, מסיגה את המדינה מאחריותה לאזרחי ישראל בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה ופוגעת בציבור העובדים בישראל.

על אף תמיכתי בדרך כלל בדרכו המדינית ביטחונית של נתניהו, אני רוצה לחזק את מפלגת העבודה, שהיא היחידה שתיאבק בדרכו החברתית כלכלית ותציב מולה דרך אחרת.

רציתי לראות את מפלגת העבודה שותפה לממשלת נתניהו, בעיצוב שביל זהב בין שתי הגישות השונות בסוגיה החברתית כלכלית. לצערי, שלי יחימוביץ' בחרה באופוזיציה, ואני גם סבור שנתניהו לא היה מתפשר בסוגיות הכלכליות באופן שהיה מאפשר לשתי המפלגות להקים ממשלת אחריות משותפת.

אני מאמין, שמפלגת העבודה באופוזיציה, בהנהגת שלי יחימוביץ', תנהל מאבק נחוש על דרכה החברתית כלכלית של ישראל. עם זאת, תהיה זו אופוזיציה ממלכתית, אחראית, פטריוטית ונאמנה במבחנים הביטחוניים, גם מול סכנת הגרעין האיראני; היא תהיה אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה ותנהג באחריות כפי שנהגה במבצע "עמוד ענן".

כאמור, הבחירה שלי במפלגת העבודה היא בחירה פרסונלית בשלי יחימוביץ'. מאחר ומפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה, ברור לי שבתוך מפלגת העבודה אורבים לשלי סכינאים שיבואו עמה חשבון ככל שהישגה יהיה נמוך יותר. אם תודח שלי, יאבד הסיכוי היחיד להתחדשותה של תנועת העבודה הציונית, ומפלגת העבודה תחזור ותדרדר להיות צל חיוור של מרצ. אני רואה בכך סכנה חמורה לחברה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית. לכן, חשוב לי לחזק את שלי יחימוביץ' ולסייע לה להשיג הישג אלקטורלי מרשים.

לכן, לראשונה זה 21 שנים, אבחר הפעם במפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ'.

              אופצית המרכז

משטר הגושים, המחלק את הפוליטיקה הישראלית לשני מחנות יריבים קשים, היא רעה חולה הפוגעת באופן משמעותי בחברה הישראלית. חשוב לשבור את המשטר הזה. אחת הדרכים הראויות לשבירת החלוקה לגושים, היא מפלגת מרכז אמתית וחזקה.

"גוש המרכז שמאל" אינו מרכז. מרכז, הוא גוש שאינו שייך לאף אחד משני הגושים הללו ומציג תפיסת עולם מתונה, עמה הוא יכול לחבור לכל קואליציה כגורם ממתן ומאזן. "הדרך השלישית", למשל, הייתה כזאת.

אין היום מפלגת מרכז אמתית בישראל, אך המפלגה הקרובה לכך יותר מאחרות היא "יש עתיד".

מבין המפלגות המזוהות כ"גוש מרכז שמאל", הגישה המדינית של "יש עתיד" מרכזית ומאוזנת יותר. למשל, היא מצהירה על התנגדותה לחלוקת ירושלים. הערכתי מאוד את העובדה שכנס חשיפת המצע המדיני נעשה דווקא באריאל, להבהיר את תמיכת "יש עתיד" בגושי ההתיישבות הגדולים – באותה אריאל שהייתה לסמל של חרם אמני ה"שמאל" על הישראלים החיים ביהודה ושומרון ומאבק ה"שמאל" נגד הפיכת מכללת אריאל לאוניברסיטה.

בניגוד ל"שינוי" של טומי לפיד, שהייתה מפלגת השנאה לדת, לדתיים ולחרדים, "יש עתיד" של יאיר לפיד מהווה גשר בין חילונים ודתיים ומעודדת את ההתחדשות היהודית בישראל. רשימת "יש עתיד" כוללת אנשים מצוינים המזוהים עם הגשר בין חילונים ודתיים ועם ההתחדשות היהודית, כמו הרב שי פירון (מספר 2), ד"ר עליזה לביא וד"ר רות קלדרון. יש לי הערכה עצומה גם למועמד מס' 4 של הרשימה, ראש עיריית דימונה המצוין מאיר כהן, שהוא גם חברי לנשק ביחידת הצנחנים במשך עשרים שנות שירות משותף במילואים.

יכולתי בהחלט להצביע בעד "יש עתיד". אלא שיש בעיה קטנה שאינה מאפשרת לי זאת. ... העומד בראשה.

ככל שאני קורא את יאיר לפיד, ככל שאני שומע אותו מדבר, כך מתחזקת אי הערכתי אליו. אני רואה בו דמות ריקה וחלולה. בכל הופעה שלו בתקשורת, אני חש מבוכה. הוא בעיניי התגלמות המושג בארמית "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא" – קופסת פח עם מטבע אחד בתוכה, המקשקשת ועושה רעש גדול.

הייתי שמח להצביע ל"יש עתיד" בראשות שי פירון, מאיר כהן או רות קלדרון. אינני יכול להצביע ל"יש עתיד" בראשות יאיר לפיד.

             הצבעת מחאה

לעתים עלתה בי מחשבה של הצבעה בעד הליכוד. הצבעת מחאה.

זה נשמע מוזר – הצבעת מחאה בעד... השלטון?

אכן, מוזר. אך ניתן למחות לא רק נגד השלטון, אלא גם נגד עוולות שאינן מצד השלטון. ומסע הדה-לגיטימציה, ההפחדה, ההיסטריה התעמולה הארסית הממוקדת נגד נתניהו, היא עוול. לעתים ההסתה הזאת הגיעה למימדים אנטי דמוקרטיים.

לא, לא אצביע לנתניהו. אצביע למי שלא נטלה חלק בהסתה הזאת. הגיעה השעה שהחברה הישראלית תתקומם נגד התופעה.

            פינוקיו

בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. נפגשנו עם חברת פרסום שהציעה לנו קמפיין נגד הנסיגה. בקמפיין החוצות, אמור היה להופיע כיתוב, ובו ציטוט מנאום של רבין בגולן ערב הבחירות: "מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן, יפקיר, יפקיר, את ביטחון ישראל", יצחק רבין, 10.6.92. וליד הכיתוב אמורה הייתה להופיע תמונה של רבין עם אף של פינוקיו. גם תחת הלחץ של מי שנאבקים על עצם קיומם, דחינו בשאט נפש את ההצעה, הודענו להם שזו לא דרכנו וניתקנו מהם מגע באופן מוחלט.

חלק מקמפיין השנאה והדה-לגיטימציה לנתניהו בפייסבוק, הוא תמונתו בדמות פינוקיו, עם אף השקרן. אני סולד מהסוג הזה של הקמפיין. דה-לגיטימציה ליריב מן הסוג הזה, הולמת קמפיינים פשיסטיים.

            הסחריר על ש"ס

סחרירים (=ספינים) הם חלק מהחיים הפוליטיים והתקשורתיים, בפרט בזמן בחירות. אולם גם סחריר – מן הראוי שיהיה אינטיליגנטי, בּחֵן, בסטייל.

הסחריר של הליכוד ביתנו, על תמיכתה הצפויה של ש"ס בממשלת "שמאל", הוא סחריר שקוף, מגושם ולועג לאינטיליגנציה של הבוחרים.

המאבק האלקטורלי העיקרי של הליכוד, ממוקד בציבור המשתייך ל"גוש הימין" ומתלבט בין תמיכה בליכוד לתמיכה ב"בית היהודי" ובש"ס. הליכוד חושש מפני התעצמות המפלגות הללו, מה שיחזק את יכולת המיקוח שלהן במו"מ הקואליציוני ועל כוחם הפוליטי בממשלה הבאה. הליכוד רוצה, בצדק מבחינתו, להיות מפלגה גדולה עם יכולת תמרון בהקמת הקואליציה ובהובלת הממשלה.

אבל הטענה ש"הבית היהודי" וש"ס מתכוונות לתמוך בממשלת "שמאל" מגוחכת. תחילה נעשה סחריר כזה, בקטן, ב"ישראל היום" כלפי "הבית היהודי" בין השאר בהסתמך על מחמאות של נפתלי בנט לשלי יחימוביץ'. אולם כיוון ש"הבית היהודי" מאגפת את הליכוד "מימין", הסחריר הפאתטי הזה דעך במהרה.

בשבוע האחרון לפני הבחירות, הליכוד יצא במהדורה עוצמתית יותר של אותו סחריר, הפעם כלפי ש"ס. דווקא אביגדור ליברמן, חברו האישי הקרוב של אריה דרעי, רץ לתחנות הרדיו ו"דיווח" למאזינים על חבירת ש"ס לממשלת "שמאל".

זאת בדיחה. הציבור של ש"ס תומך בליכוד וש"ס לעולם לא תלך נגדו. ש"ס ישבה בממשלות רבין, ברק ואולמרט, אולם היא עשתה זאת רק כאשר הן ניצחו בבחירות ובכל מקרה הממשלה הייתה בראשותן. ודאי שבכל סיטואציה אחרת, היא תלך עם הליכוד. הציבור המתבלט בין הליכוד לש"ס יודע זאת, לכן הסחריר הזה עלול לחזור כבומרנג ולפגוע דווקא בליכוד.

            יש לה מושג

"אין לשלי יחימוביץ' מושג בניהול מו"מ מדיני", הצהירה ציפי לבני. ללבני דווקא יש מושג, היא ניהלה מו"מ מדיני. המו"מ הסתיים בכישלון מוחלט. ואלה עוד החדשות הטובות יחסית. אילו הצעותיה היו מתקבלות, היה זה נזק בלתי הפיך למדינת ישראל.

ניסיון אינו בהכרח ניסיון טוב.

            הרשימה של בנט

בתשדיר הרדיו של "הבית היהודי" אומר נפתלי בנט: "אני רוצה שכל ילד ידע מי זה משה רבנו, מי זה הרמב"ם, מיהו יוני נתניהו, מיהי חנה סנש, מיהו ש"י עגנון".

אני אוהב את הרשימה הזאת. בראש ובראשונה, כיוון שאין בה ההפרדה המלאכותית בין היהודי לישראלי; יוני נתניהו וחנה סנש זו מורשת יהודית, משה רבנו והרמב"ם זו מורשת ישראלית. יש בה ספרא (הרמב"ם, ש"י עגנון) וסייפא (יוני נתניהו, חנה סנש). חנה סנש עצמה, היא ספרא וסייפא – משוררת ולוחמת. יש בו גבורת נשים – גבורתה של הצנחנית חנה סנש, דווקא במפלגה דתית. יש בה ביטוי לתרבות הישראלית (עגנון וסנש) כהמשכה של התרבות היהודית (משה רבנו והרמב"ם). הרמב"ם מבטא את ההמשכיות, להבדיל מהקפיצה "מהתנ"ך אל הפלמ"ח" כמאמר הקלישאה. ויש בה ביטוי סמלי למי שמזוהים עם תנועת העבודה (סנש), הליכוד (נתניהו) והציונות הדתית (עגנון).

אהבתי.

            והרי הודעה שהתקבלה זה עתה

גם יוסף מהעירייה תומך בשאול מופז.

            חיה פצועה

שיטת אולמרט: תמות נפשי עם ישראל. 

יומן הבחירות ימשיך להתפרסם גם אחרי הבחירות, ואלווה בו את המו"מ הקואליציוני, עד הקמת הממשלה הבאה.

* "חדשות בן עזר"