הבלוג של אורי הייטנר

בבחירות לכנסת ה-13, יוני 1992, הצבעתי בעד מפלגת העבודה בראשות רבין. לא הייתה זו בחירה קלה בעבורי, אך מתוך מכלול של שיקולים, ובתהליך של אלימיניציה בין האפשרויות השונות, הגעתי למסקנה שזו ההצבעה הנכונה. כמובן, שדבריו הנחושים, החד משמעיים, הברורים והנחרצים של רבין, עליהם חזר שוב ושוב במהלך הקמפיין, כולל בעצרת גדולה בגולן 13 יום לפני הבחירות ובביקור באורטל בוקר לפני הבחירות, בזכות השארות הגולן בידי ישראל, היו מרכיב משמעותי בהחלטתי.

מה מרה הייתה אכזבתי, כאשר כעבור שבועות אחדים חבריי ואני מצאנו את עצמנו במאבק חזיתי נגד רבין, בשם המדיניות שלמענה ביקש מנדט מן העם, ונגד המדיניות שהוביל בפועל. מאז, לא זו בלבד שלא הצבעתי למפלגת העבודה, אף לא שקלתי הצבעה כזאת. והֶעֱרכתי שלא אחזור שוב על הצבעה כזאת בעתיד.

והנה, בבחירות לכנסת ה-19, החלטתי לתמוך בשלי יחימוביץ'. ולא בכדי אני מגדיר זאת כבחירה בשלי יחימוביץ' – במידה רבה הצבעתי היא הצבעה פרסונלית; פחות למפלגת העבודה ויותר למנהיגה העומדת בראשה.

מסיבות רבות, בכל מערכת בחירות אני נתקל בקושי בהחלטה למי לבחור. אף מפלגה, מאז ש"הדרך השלישית" זצוק"ל החזירה את נשמתה לבורא, אינה מייצגת את השקפת עולמי. אחד הגורמים לקושי, הוא העובדה שעמדותיי בנושאי חברה וכלכלה מצויות ב"שמאל" הסוציאל דמוקרטי, ואילו השקפותיי המדיניות – במסורת הזרם האקטיביסטי, הניצי, בתנועת העבודה, קרובה יותר לצד ה"ימני" של המפה הפוליטית.

כל עוד, כל המפלגות בישראל (כמו בכל העולם המערבי) נקטו בגישה כלכלית שמרנית, נאו ליברלית, השיקול החברתי לא היה משמעותי בהצבעתי, שהושפעה בעיקר מן העמדות המדיניות של המפלגות השונות. בחירתה של שלי יחימוביץ', שהפכה את מפלגת העבודה למפלגה הנושאת בשורה סוציאל דמוקרטית, של מדינת רווחה וכלכלה הוגנת, של מאבק בפערים הסוציואקונומיים ובעוני ובהגנה על העובד, שינתה את התמונה. סוף סוף יש מפלגה ציונית, מרכזית, משמעותית – שאני מזדהה עם דרכה בנושא החברתי כלכלי החשוב לי כל כך.

עם זאת, הדילמה נותרה בעינה, כיוון שהשקפותיה המדיניות של מפלגת העבודה, גם בראשות יחימוביץ' – מתווה ברק אולמרט ("מתווה קלינטון" בלשונה של יחימוביץ') מנוגדות לעמדותיי. הברירה שלי היא בחירה במפלגה שאני קרוב יותר להשקפותיה המדיניות אך שולל את השקפותיה החברתיות, או במפלגה שאני שלם עם השקפותיה החברתיות אך שולל את השקפותיה המדיניות.

כמובן שלא יכולתי לבחור במפלגת העבודה, אילו מרכז הווייתה הייתה הדרך המדינית. העובדה ששלי באמת ובתמים העמידה על ראש שמחתנו את הסוגיה החברתית, ודחקה את הסוגיה המדינית אל השוליים, הקלה מאוד על בחירתי. אני מאמין, שדחיקת הנושא המדיני נובעת במידה רבה מהכרה ריאליסטית של שלי יחימוביץ' שאין פרטנר ל"מתווה קלינטון", ושבעידן החורף האיסלאמי אין כל דרך להתקדם באמת להסכם מדיני. למעשה, המחלוקת העמוקה בנושאים המדיניים, היא מחלוקת אידיאולוגית אמתית, אך היא חסרת משמעות מעשית בעתיד הנראה לעין. בסיטואציה כזאת, יש להתמקד בסוגיות הפנים, התלויות בנו, ולתקן את המשק והחברה בישראל. ומאחר ובנושא הזה אני מזדהה עם המסרים של מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ', החלטתי להצביע בעדה, חרף חילוקי הדעות בנושאים האחרים.

סיבה נוספת להחלטתי, היא תרומתה המשמעותית של שלי יחימוביץ' לחברה הישראלית – יציאתה החד משמעית נגד שיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים ועלילת השווא המאשימה אותם בבעיות החברה והכלכלה בישראל. שלי יחימוביץ' "יצאה חוצץ" באומץ רב נגד ההסתה הזאת בתקופת ההתמודדות על ראשות "העבודה" והיא דבקה בכך כל העת. בכך, היא יצאה בנחישות נגד תו התקן המרכזי של שבט "המרכז שמאל" הישראלי בעשרים השנים האחרונות. על כך היא ראויה להוקרה ולהערכה רבה.

אני מצר על בחירתה של שלי יחימוביץ' באופוזיציה. רציתי לראות אותה כשותפה הבכירה בממשלת אחריות לאומית, שהליכוד ומפלגת העבודה במרכזה, והיא מכהנת בה כשרת האוצר. אולם גם באופוזיציה, ברור לי שהיא תשלב אחריות, ממלכתיות ופטריוטיות בנושאי ביטחון, כפי שנהגה בעת מבצע "עמוד ענן", עם הצבת אלטרנטיבה חברתית כלכלית לדרך  הקפיטליסטית של נתניהו – לבני – לפיד, בקול ברור וצלול.

* "שווים"