הבלוג של אורי הייטנר

הכנס "אדמה סדוקה" של מכון דן שומרון במכללה האקדמית "כנרת", שהתקיים בקבוצת כנרת ביום ה' שעבר, יום לפני מותו של רון נחמן, הוקדש לקשר בין חקלאות, התיישבות וביטחון. ההיסטוריון ד"ר זאביק דרורי, מנכ"ל המכללה, הרצה על הקשר בין התיישבות וביטחון מתל-חי ועד ימינו. המסר המרכזי של הרצאתו היה, שלמרות הנסיגה מחבל ימית ולמרות ההתנתקות, עדין המרכיב המשמעותי ביותר בקביעת גבולותיה של ישראל, יותר מההיבט הצבאי והמדיני, הוא ההתיישבות. "בלי להיכנס לשאלה הפוליטית – לכל אחד העמדה הפוליטית שלו", אמר דרורי, "מי שעובר ליד גוש אריאל, רואה את מה שנעשה שם וחושב שניתן לסגת משם, אינו מבין על מה הוא מדבר".

יוסי ביילין הגיע למסקנה הזאת כבר באמצע שנות ה-90. ביילין התנגד עקרונית לכל ההתיישבות מעבר לקו הירוק מראשיתה, אולם כריאליסט הוא הבין שגושי ההתיישבות יצרו מציאות בלתי הפיכה. הפתרון הפרגמטי היצירתי, שהוא היה הראשון לעצבו, ולאחר מכן הוא אומץ בידי אהוד ברק בפסגת קמפ-דיוויד, היה "חילופי שטחים" – קבלת העיקרון של נסיגה לקווי 49', תוך השארת גושי ההתיישבות הגדולים בריבונות ישראל ונסיגה משטחים חלופיים בנגב.

גם יאיר לפיד, מנהיג "יש עתיד", מבין שאריאל הינה מציאות ישראלית בלתי הפיכה. את הכנס בו הציג את המצע המדיני של מפלגתו, ערך באריאל. בנאומו אמר שלא יצטרף לממשלה שלא תנהל מו"מ עם הפלשתינאים, אך גם נשבע אמונים לגושי ההתיישבות. בעצם בחירת אריאל כמקום נשיאת הנאום הוא העביר את המסר – אריאל אינה נתונה למיקוח.

אריאל היא עיר ואם בישראל. כל מי שעיניו בראשו מבין שאת העובדה הזאת אי אפשר לשנות. בכל הסדר מדיני, בכל פשרה טריטוריאלית, אריאל תישאר ישראלית.

אריאל היא מפעל חייו של רון נחמן, שהלך ערב שבת לעולמו. במשך עשרות שנים הוא הנהיג אותה, תחילה כראש המועצה המקומית ולאחר מכן כראש העיר. במנהיגות חזקה, יצירתית, מחויבת – בנה את העיר מן המסד ועד הטפחות והביא אותה להישגים גדולים.

רון נחמן הקים את מכללת אריאל. החלטת הממשלה להכיר במכללה כאוניברסיטה, שבועות ספורים טרם מותו, הייתה מעין מתנת פרידה לקברניטה של העיר. כך גם חנוכת היכל התרבות בעיר. שני המוסדות הללו הם גולת הכותרת של היות אריאל עיר ישראלית לכל דבר.

עובדה זו הפכה את אריאל לסדין אדום בעיני עוכרי ההתיישבות – לא בכדי, החרם הנואל שהכריזו אמנים על מאות אלפי הישראלים החיים ביהודה ושומרון התמקד באריאל וכך גם ההתנגדות הבוטה להחלטה על האוניברסיטה. אבל המחאות הללו הן מלחמת מאסף, של מי שעדין מתקשים להשלים עם המציאות הבלתי הפיכה.

ככל ילד רמת גני, קיבלתי בכיתה ב' ספרון קטן, בצבע ירוק – "במו ידיו", ובו סיפור חייו של מייסד העיר ומי שעמד בראשה עשרות שנים, עד יומו האחרון, אברהם קריניצי. הכותרת של הספר מבטאת את המסר שלו – כל מה שקיים ברמת גן, הוא יציר כפיו של קריניצי. וכך גם אריאל – עיר ואם בישראל, שאותה בנה רון נחמן במו ידיו.

יהי זכרו ברוך!

* "ישראל היום"