הבלוג של אורי הייטנר

             איש המפתח

כולנו לעגנו ליאיר לפיד, כשהתהדר ב-22 מנדטים שבכיסו. והנה, התוצאות אינן רחוקות מתחזיתו (שנתנה לפני כניסתה של ציפי לבני להתמודדות).

לפיד הוא המנצח הגדול של הבחירות. הוא לא יקבע מי יהיה ראש הממשלה. ראש הממשלה יהיה נתניהו. אולם הוא מגלם כמה מן המגמות המרכזיות בחברה הישראלית, שאף ראש ממשלה לא יוכל להתעלם מהן. ולכן, חובתו של נתניהו להקים ממשלה עם יאיר לפיד כשותף המרכזי, עם השפעה משמעותית לסדר היום שיאיר לפיד מייצג.

אלו מגמות מגלמת הצלחתו של יאיר לפיד? ראשית, את סלידת הציבור מ"משטר הגושים" – "גוש  ימין חרדים" מול "גוש מרכז שמאל", או כפי שפעם הדבר נקרא "המחנה הלאומי" מול "מחנה השלום". ימים יגידו האם יאיר לפיד הוא מפלגת טרנד כמו ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" שנעלמו מן העולם, אבל הוכח שהציבור רוצה מרכז חזק ואמתי. יאיר לפיד קיבל קולות רבים משני הגושים, והציבור שבחר בו אינו רוצה לראות בו חלק מ"גוש".

שנית, את שינוי סדר היום הציבורי – החלפת סדר היום המדיני ביטחוני שהאפיל על הציבוריות הישראלית ב-45 השנים האחרונות, בסדר יום "אזרחי": חברה וכלכלה, שוויון בנטל, שיטת הממשל ועוד.

שלישית, ההערכה שהמאבק החברתי לא יבוא לידי ביטוי אלקטורלי, הוכחה כשגויה. לטעמי, יאיר לפיד אינו מייצג את התמורה שהציבור ביקש; אינו נביא הצדק החברתי. אולם הוא מצטייר ציבורית כמבטא שינוי חברתי, וזאת אחת הסיבות המרכזיות להצלחתו.

רביעית, הציבור אינו רוצה עימות בין חילונים ודתיים. יאיר לפיד שונה לחלוטין מטומי לפיד. מפלגתו משלבת בין חילונים ודתיים ונותנת ביטוי לתנועת ההתחדשות היהודית במרחב החילוני. הביטוי הבולט לכך הוא מיקומו של הרב שי פירון כמספר 2 ברשימה.

חמישית, יאיר לפיד בנה את הרשימה שלו ללא בלון "הדמוקרטיזציה הפנימית" ושיטת הבחירות המקדימות. שיטת הפריימריז מאפשרת לגורמים קיצוניים לצבור כוח בלתי פרופורציונלי בתוך המפלגות ולהעלות את אנשיהם לצמרת הרשימה. פייגלין בליכוד ומרב מיכאלי במפלגת העבודה הם הדוגמאות הבולטות של חוליי השיטה הזאת. הציבור אינו רוצה את הקיצוניות הזאת. הפארסה ה"דמוקרטית" הזאת אינה מעניינת את הציבור. החגיגה הדמוקרטית היא הבחירות האמתיות, שבהן נבחרות המפלגות לא על פי רמת ה"דמוקרטיה" בהקמת הרשימה.

שישית, ואולי המגמה החשובה ביותר – אחוזי הצבעה מרשימים של הצעירים, בניגוד למגמת מערכות הבחירות הקודמות. ולכן, המגמות שיאיר לפיד מגלם, עשויות לצבור תאוצה הולכת וגוברת בעתיד. ומסיבה זו, ראש הממשלה חייב לאמץ את יאיר לפיד ללבו ולהקים עמו יחד ממשלת אחריות לאומית.

הספין של גוש חוסם שיכול למנוע מהליכוד את השלטון, חסר שחר. ניסיון להקמת גוש כזה, לא יִצְלח, כיוון שהמפלגות הדתיות בכל מקרה לא תלכנה לממשלת "שמאל". ה"הישג" האפשרי היחיד של ספין כזה, עלול להיות הגדלת כושר המיקוח של המפלגות הדתיות.

אני בחרתי בשלי יחימוביץ'. אמנם איני מסכים עם עמדותיה בתחום המדיני, אך היא מייצגת את השקפותיי בנושא החברתי כלכלי, אותו היא העלתה על ראש שמחתנו, ובהעדר פרטנר לתהליך מדיני אמתי, בוודאי בעידן "החורף האסלאמי", הוא הנושא המרכזי בחיינו, בשנים הבאות. הייתי רוצה מאוד לראות את שלי יחימוביץ' כחברה בכירה ומרכזית בממשלת אחריות לאומית. אולם מאחר והנכס הגדול שלה הוא אמינותה ויושרתה, היא לא תוכל לחזור בה מבחירתה באופוזיציה. באופוזיציה היא תציב אלטרנטיבה סוציאל דמוקרטית, לדרכה של הממשלה הבאה, ממשלת נתניהו - לפיד.

            אתגרי הממשלה הבאה

האתגר המרכזי שעל הממשלה הבאה להתמקד בו, הוא התמודדות עם הבעיות החברתיות והכלכליות של המדינה. נתניהו לא יוכל עוד לשחק את משחק ה"הכל בסדר" ו"המצב מצוין", כפי שנהג במערכת הבחירות. עליו להתמודד עם השלכות המשבר העולמי ועם הגרעון הגדול. עליו להתמודד עם מצוקות החברה הקשות, שצפו ועלו במחאה החברתית של קיץ 2011. הממשלה חייבת להתמודד עם מצוקת העוני ועם מצוקת מעמד הביניים (בסדר העדיפויות הזה). בנוסף לכך, על הממשלה לפעול – בהדרגה ובשום שכל, לגיוס חרדים לצה"ל וליציאתם לעבודה.

בתחום המדיני ביטחוני האתגר המרכזי של הממשלה הוא הגרעין האיראני. יש להמשיך ולגייס את העולם להחרפת הסנקציות על איראן, תוך הבהרה שישראל תפעל בעצמה בכוח, אם זאת תהיה הברירה האחרונה שלה. לשם כך יש צורך בגיבוי של ממשלה רחבה ובגיוס תמיכת האופוזיציה במדיניות הזאת, שהינה הכרח קיומי.

הסוגיה הפלשתינאית, שהייתה המגדיר המרכזי של הפוליטיקה והציבוריות הישראליים ב-45 השנים האחרונות, אינה סוגיה מעשית בשנים הקרובות. אבו מאזן, המנהיג הפלשתינאי המתון יחסית, דחה על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט, שאפילו ציפי לבני התנגדה להן. אם כך הוא נהג אז, טרם "החורף האסלאמי" במזה"ת, קל וחומר עכשיו, כאשר האדמה בוערת תחת רגליו, כמו תחת רגלי כל המשטרים הערביים. בבוקה, מבוקה ומבולקה המאפיינת את המזה"ת בשנים אלו, אין כל דרך לקדם הסדר מדיני. לכן, יש לדחות את המחלוקת הפנימית בנושא הזה ולנהל מדיניות חכמה, לא מתגרה, שתיצור אוויר חם של מאמץ למו"מ, באופן שיעביר ככל הניתן את הכדור ליריב הפלשתינאי, שהוא יצטייר כסרבן. ניתן להקים ממשלה על בסיס קריאה למו"מ ללא תנאים מוקדמים ואימוץ נאום בר אילן כמדיניות הממשלה, ועל תכנית התיישבות מוסכמת ביו"ש.

           בלב כבד

כאשר שמעון פרס היה יו"ר מפלגת העבודה, נהג יצחק רבין לומר שהוא לוקח כדורים נגד בחילה והולך להצביע "אמת". אני הצבעתי "אמת", ללא כל צורך בכדורים נגד בחילה, כיוון שאת טענותיו הצודקות של רבין כלפי פרס איש אינו טוען כלפי מנהיגת "העבודה" הנוכחית.

אולם ניגשתי לבחירות בלב כבד, ובחוסר שלמות עם הצבעתי. עד הרגע האחרון היססתי האם להטיל את הפתק עליו החלטתי. וגם אחרי שעשיתי כן, איני יכול לומר שאני שלם לחלוטין עם הצבעתי.

אולם מאחר ואי הצבעה היא לחלוטין אינה אופציה בעבורי, הגעתי למסקנה שמבין כל האפשרויות – התמיכה בשלי יחימוביץ' היא זו שאִתה אוכל לחיות בשלום יותר מכל אופציה אחרת.

            אתה תצטער

תראה שעוד תתחרט על הצבעתך, אמר לי חבר, שאני מחשיב מאוד את דעתו.

יתכן. ואם זה אכן יקרה, זאת לא תהיה הפעם הראשונה. אולם האמת היא שתמיכה במפלגת השלטון עלולה להנחיל אכזבה הרבה יותר מהצבעה למפלגת אופוזיציה. והרי אני הצבעתי במודע למפלגת אופוזיציה.

כאשר ראש הממשלה ב"ג קטע שוב ושוב נאום בכנסת של ראש האופוזיציה מנחם בגין, השיב לו בגין: "יזדיין נא אדוני במעט סבלנות. סוף סוף הוא נאלץ לסבול רק מנאומיי, בעוד אני נאלץ לסבול גם ממעשיו".

            סתירה

אין סתירה בין דעותיך הפוליטיות אותן אתה מרבה להשמיע לבין תמיכתך בשלי יחימוביץ'? נשאלתי. יש סתירה. החיים מלאי סתירות. המציאות מורכבת. השקפת עולמי מורכבת. בכל בחירה שהייתי בוחר, היו סתירות.

לעומת זאת, אין שמץ של סתירה בין בחירתי בשלי יחימוביץ' לבין יציאתי נגד הדה-לגיטימציה לנתניהו (גם על כך נשאלתי). אני סולד מן הנורמה הקלוקלת של דה-לגיטימציה ליריב.

            הצלחתי

בחרתי בשלי יחימוביץ' לראשות האופוזיציה והצליח לי.

            הציר המרכזי

כאשר דוד בן גוריון הקים את הממשלה הראשונה, שאגב – מנתה 12 שרים בלבד אף שנתמכה בידי קואליציה בת 73 ח"כים, הוא לא צירף אליה את השותפים הטבעיים לכאורה, תנועת האחות – מפ"ם. הוא העדיף קואליציה עם החזית הדתית המאוחדת, הפרוגרסיבים והספרדים. היו לכך סיבות שונות, אך אחת המרכזיות שבהן, הייתה רצונו להיות הציר של הממשלה, לא הקצה שלה. הוא לא רצה ממשלת "שמאל", שהוא – איש תנועת העבודה, הנו הסמן הימני שלה. הוא העדיף ממשלה מרכזית, שתאפשר לו כושר תמרון בהובלת מדיניות פרגמטית בנושאים השונים, ולא תחשק אותו בדוגמות קיצוניות. כך נהגו הוא וכל ראשי הממשלה מאז ועד נתניהו, כמעט תמיד בהצלחה.

בן גוריון סייג את ההרכב האפשרי של ממשלותיו: בלי חירות ומק"י. ערב מלחמת ששת הימים צורף גח"ל – גוש חירות ליברלים לממשלת הליכוד הלאומי (כפי שכונתה ממשלת האחדות) בראשות אשכול והטאבו על חירות הוסר. לאחר הבחירות לכנסת השביעית, 1969, כבר לא בשעת חירום וערב מלחמה כוללת, שבה גולדה מאיר והקימה ממשלת אחדות עם גח"ל. ממשלות אחדות נוספות קמו לאחר מלחמת לבנון הראשונה (ממשלות הרוטציה שמיר / פרס וממשלת שמיר השלישית) ובאינתיפאדה השניה (שרון / פרס).

כשבגין נבחר לראשות הממשלה (1977) היה ביכולתו להקים ממשלה עם המפד"ל, אגו"י ופועלי אגודת ישראל. אולם מיד לאחר בחירתו הפתיע כאשר מינה את משה דיין מן המערך לשר החוץ בממשלתו. הוא ניהל מו"מ עם ד"ש, ומשהמו"מ נכשל – לא אייש את המשרדים שייעד להם והמשיך לנהל מו"מ לאחר הקמת ממשלתו, עד הצטרפותם.

כשרבין הרכיב את ממשלתו השניה, היה לו גוש חוסם עם מרצ והמפלגות הערביות, אולם הוא לא העלה על דעתו הקמת קואליציה כזו. הוא רצה מאוד בממשלה שתכלול את מרצ מצד אחד ואת המפד"ל ו"צומת" (רפול) מצד שני. אלא שהוא עשה טעות ומינה את חיים רמון לנהל בעבורו את המו"מ, ורמון הכשיל אותו במזיד. רמון העדיף לצרף את ש"ס בראשות חברו הטוב דרעי. רבין שמר על ש"ס ועל דרעי כעל אתרוג, חרף החקירות וכתב האישום נגדו, ובלבד שש"ס תישאר בקואליציה. שוב ושוב הוא עשה מאמצים לצרף את "צומת" לקואליציה. בסופו של דבר, התפשר על פורשי "צומת" – סיעת "ייעוד" בראשות סוחר הסמים גונן שגב.

גם נתניהו, בממשלתו השניה, לא הסתפק בממשלה עם "השותפים הטבעיים". הוא ניסה להקים ממשלת אחדות לאומית עם "קדימה", אך המהלך נכשל בשל דרישתה של ציפי לבני לרוטציה. נתניהו פנה למפלגת העבודה וצירף אותה לממשלתו. לאחר הפילוג במפלגת העבודה, השאיר נתניהו בממשלתו את "עצמאות" במפתח של כמעט שר על כל ח"כ. לאורך הקדנציה הוא עשה מאמצים כבירים לפלג את "קדימה" ולצרף לממשלתו קבוצת פורשים בראשות מופז. כאשר נקרתה בפניו הזדמנות, הוא הקים ממשלת אחדות עם "קדימה", שלא החזיקה מעמד.

נתניהו יכול להקים קואליציית ימין – חרדים. אין לי צל של ספק שהוא יעשה כל מאמץ, להקים ממשלה שהוא יהיה הציר המרכזי בתוכה, עם יאיר לפיד, "קדימה" (אם תעבור את אחוז החסימה) ואולי עוד ממה שמכונה "גוש מרכז שמאל".

            מיהו מפד"לניק

בשנות החמישים עד שנות השבעים, כאשר המפד"ל הייתה מפלגה יונית מתונה בסוגיה המדינית – ביטחונית וגם בתחום הדתי היא נמנעה מקיצוניות, היה נושא אחד בו נקטה עמדה קיצונית ביותר, חסרת פשרות, עלתה על בריקדות, עוררה משברים קואליציוניים, הפילה ממשלות – סוגיית הגיור.

בלשון אותם הימים כונתה הסוגיה הזאת "מיהו יהודי" – מיהו יהודי על פי חוק השבות, המבטיח אזרחות אוטומטית לכל יהודי המגיע לישראל?

המפד"ל שללה כל פשרה שתאפשר הכרה במי שלא התגייר כהלכה, בפרשנותה האורתודוכסית.

והנה, אחד הדגלים המרכזיים של "הבית היהודי" היום, הוא מאבק למען הקלה בגיור, כמשקל נגד לדרך של החרדות הלא ציונית המערימה כל קושי אפשרי על הגיור ומכשילה את רצונם של העולים מחבר העמים, שאינם נחשבים יהודים על פי ההלכה, להתגייר.

זוהי תמורה משמעותית, חיובית ומעניינת ביחסה של הציונות הדתית לסוגיה.

לכאורה, לא חל כל שינוי. "הבית היהודי", למרבה הצער, אינו מאמץ את דרכו של שר הפנים בממשלת ב"ג בכנסת השלישית ישראל בר יהודה ("אחדות העבודה – פועלי ציון") שהציע להגדיר כיהודי כל מי שמצהיר בתום לב על יהדותו – הנוסחה שחוללה את המשבר הקואליציוני הגדול סביב סוגיית "מיהו יהודי" ב-1958. "הבית היהודי", למרבה הצער, אינו מציע להכיר בגיור של הזרמים הלא אורתודוכסיים ואינו תומך בגיור לאומי, לאו דווקא דתי. "הבית היהודי" אינו מציע גיור שלא כהלכה. הוא בסה"כ נאבק נגד ההקצנה שנוצרה עקב ההשתלטות החרדית הלא ציונית על הרבנות, ונגד הגישה המחמירה בקיצוניות, לאו דווקא על פי רוח ההלכה, כדי להכשיל את הגיור.

אבל אני מנסה לנתח תהליכים לעומקם, ולזהות את זרמי העומק. לאחר שנים רבות של התבטלות מול החרדים, לראשונה הציונות הדתית זוקפת ראש ויוצאת נגד הקיצוניות. ולנוכח ההקצנה וההתחרדלות בתוך הציונות הדתית, לראשונה זה שנים רבות הנהגת הציונות הדתית עומדת בפרץ ויוצאת נגד ההקצנה. העובדה שהטריגר המרכזי, לא היחיד, להתייצבות הציונות הדתית נגד הקיצוניות הוא דווקא נושא הגיור, ששנים רבות היה דגלה המחמיר של המפד"ל, הוא סימן חיובי, אות מבשר טובות.

אין זה מן הנמנע שנפתלי בנט הוא פרטנר ראוי לשילוב ידיים של תנועת ההתחדשות היהודית הציונית במרחב החילוני (שאין לה ביטוי ממשי בפוליטיקה) עם הציונות הדתית השפויה, במאבק משותף על דמותה היהודית דמוקרטית של החברה הישראלית.

            בנט והמאחזים

נפתלי בנט הכריז על תמיכתו בפינוי מאחזים שקמו על קרקע פרטית של פלשתינאים. ההכרזה הזאת, דווקא מצד המנהיג העולה של הציונות הדתית, חשובה מאוד.

זו אמירה נגד הגישה שכאשר מדובר בהתנחלות, המטרה מקדשת את כל האמצעים. זו אמירה אמיצה שאין הוא מקבל כל מיני פסקי הלכה קיצוניים של רבנים מרכזיים, המפרשים את "לא תחנם" כאי הכרה בזכויות של נוכרים על אדמותיהם בא"י. זו קבלת מרות החוק והמשפט הישראלי גם בתחום ההתנחלות – וראוי לזכור, שבית המשפט העליון מעולם לא פסק פסיקה פוליטית בנוגע למדיניות ההתיישבות, והיישובים היחידים שהוא פסל היו כאלה שקמו על קרקע פרטית. בנט מקבל את הגישה הזאת.

זהו בנט. אלא שרשימתו כוללת אנשי ימין סהרורי ומסוכן, כמו אורית סטרוק. הנ"ל, לעולם לא היו נכנסים לכנסת, אלא על גבו של בנט. האם הם יקבלו את מרותו? ספק רב.

            עיזה עילגת

אחרי "עיזה עיוורת" על נתניהו, "המן" על יוסי שריד, "נעשה משתה כשהיא תמות" על שולמית אלוני ועוד כהנה וכהנה, הפעם "הבית היהודי" נפלו לג'ורתו של הרבבודיה, שכינה אותם "בית של גויים", "עוקרי תורה" וכד'.

"איך אתה מעיז לדבר על מרן, של נעליך" אוצף בטוקבקים, כבעבר כש"העזתי". ובכן, חזקה עליי דברי חז"ל המופיעים במקומות רבים בתלמוד, לפיהם "במקום שיש חילול השם, אין חולקין כבוד לרב".

            הפשיזם לא עבר

הציבור הישראלי הזדעזע כאשר "הרב" כהנא נבחר לכנסת ב-1984. כל הכנסת ללא יוצא מן הכלל, ימין ושמאל, התאחדו וחוקקו חוק המונע התמודדות ממפלגות המסיתות לגזענות. מאז, לא התאפשר לכהניזם להתמודד. בבחירות הקודמות, נכנס הכהניסט בן ארי לכנסת, על גב "האיחוד הלאומי". לאורך כל אותן שנים, התרוצץ מיתוס, אותו טיפחו השמאל והימין הקיצוני, על פיו יש לכהניזם תמיכה רחבה בציבור, ואילו רק יוכלו להתמודד – יצליחו בגדול.

"עוצמה לישראל" היא מפלגה כהניסטית, שבראשה אריה אלדד שהוא קצת פחות רדיקאלי, ומסריה ומצעה מאתגרים את לשון החוק, אך נמנעים מהמסרים האסורים אותם נשא כהנא. לראשונה מאז 1984 היא התמודדה – ולא עברה.

במדינות אירופה, שאינן מתמודדות עם אפס קצהם של האתגרים עמם ישראל מתמודדת, הימין הרדיקאלי משיג הישגים רבים. בישראל, הפשיזם לא עבר.

זהו אות כבוד לחברה הישראלית.

            הנמוך מכולם

מכל הקמפיין המכוער נגד נתניהו, בעיקר ב"ידיעות אחרונות" הנמוך מכולם היה מאמר של יונתן יבין. הנ"ל פני ל"אחי הליכודניק" במסר שזאת תמציתו: אתה הרי יודע שאתה טועה. הבעיה היא שאתה מצביע מהבטן ולא מהראש. אתה מצביע רק כיוון שאבא שלך הצביע לבגין וכו' וכו'. התנשאות שחצנית ונפסדת של בן אצילים מנוון.

            חתרנות במערכת "הארץ"

לצד הקו ה"שמאלני" הקיצוני של מערכת "הארץ" בסוגיות המדיניות והתרבותיות, הוא נקט לאורך השנים קו "ימני" קיצוני בסוגיות הכלכליות חברתיות. זאת רוחה של משפחת שוקן. לא בכדי, חלון הראווה הבלעדי של העיתון בנושאי כלכלה, לאורך שנים, היה נחמיה שטרסלר, הסניף הישראלי של "מסיבת התה".

בעוד בנושא המדיני התדרדר "הארץ" בשנים האחרונות לקו של "שמאל" יותר ויותר רדיקלי, פרו פלשתינאי, פוסט ציוני, בנושא הכלכלי העיתון התמתן. בעמודי המערכת עדין מולך שטרסלר, אולם העיתון "דה-מרקר" דוגל בקו אחר, מתון הרבה יותר, הרבה פחות שמרני – דרך שלישית, שביל זהב בין הקפיטליזם לסוציאליזם. "דה-מרקר" מציג קפיטליזם מתון שבו רגולציה חזקה מאוד מאפשרת כלכלת שוק מבוזרת ותחרותית באמת, להבדיל מן הקפיטליזם החזירי, שהנו ג'ונגל שבו קומץ חזקים אוכלים את כל השאר. מצד שני, הוא נאבק גם נגד סוציאליזם שמרני ונגד מוקדי כוח חזקים כמו ועדי העובדים הגדולים, שאף הם פוגעים בביזור ובתחרותיות, אולם הוא מציב גישה מתקדמת של מדינת רווחה ומלחמה בעוני.

אחד המאמרים החשובים ביותר שהתפרסמו לקראת הבחירות, הוא מאמרו ב"דה-מרקר" של מייסד העיתון גיא רולניק "עבור מי אני רוצה להצביע" (18.1.13). במאמרו לא חשף רולניק את הצבעתו, אלא כתב מה הפרופיל של המפלגה שבה היה רוצה לבחור, אך לצערו היא אינה קיימת. במאמר, הוא ביקר בחריפות אך בלשון נקיה ומנומסת, את כל המפלגות הנוכחיות, מן הליכוד עד מרצ, מן "העבודה" עד התנועה, מש"ס ועד "יש עתיד", והוכיח כיצד כל אחת מהן דבקה בסיסמאות שאבד עליהן כלח, תחת להציע חלופות אמת לשינוי אמתי של המשק והחברה בישראל. לא הסכמתי עם כל דבריו, אך את רוב הדברים אני מקבל.

עמדה אחת, שעליה חזר פעמים רבות, משכה את תשומת לבי. רולניק יצא נגד שיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים והחרדים ונגד שיח "אקיבוש". לא, רולניק בהחלט תומך בחלוקת הארץ ובהקמת מדינה פלשתינאית ואף במאמר זה הוא כתב דברים בוטים נגד הכיבוש וכינה אותו בביטוי המיליטנטי, המיותר כל כך, "סרטן". אך לא אחת הסברתי, שכאשר אני מדבר על שיח "אקיבוש", ביקורתי אינה מופנית לעמדה המדינית הלגיטימית, אף שאני חולק עליה, אלא לדמגוגיה שהפכה את ישיבתנו ביהודה ושומרון לדֶמוֹן, שהוא המקור לכל תחלואינו, תוך הצגת מקסם שווא כאילו סוף "אקיבוש" יביא מזור לכל חבּוּרוֹתינו.

הנה, צרור ציטוטים נבחרים מן המאמר המצוין: "אני לא רוצה להצביע עבור פוליטיקאים שמסמנים שעירים לעזאזל בחברה הישראלית – חרדים, ערבים, מתנחלים או סמולנים – אלא לאלה שמאמינים שהם יכולים להשפיע, לסחוף ולמצוא שפה וערכים משותפים בכמה שיותר חלקים בחברה הישראלית. המצוקות המשותפות לבלתי מחוברים בחברה הישראלית הן אותן מצוקות. גם מעבר לקו הירוק משלמים בסוּפֶּר,  גם בבני ברק צורכים חשמל. ומחירי הדיור עולים גם בוואדי ערה. אני יודע כמה נוח לסמן את השוליים הסהרוריים, את המגזרים, כשורש כל רע בחברה הישראלי. אבל האמת היא שגם בתוך המרכז הרחב ביותר יש שסעים, חורים וניכור עצומים, המשקפים היעדר ערכים, חזון ועתיד משותף ברור. ... אני לא רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שיודיע מראש שהוא לא יישב בממשלה עם פוליטיקאי זה או אחר מפני שהוא מהימין או מהשמאל. במקום זה אני רוצה שיודיע שהוא לא יישב בממשלה שבה יש פוליטיקאים שהורשעו בגניבה או הפרת אמונים... אני לא רוצה להצביע עבור פוליטיקאים שמשתמשים בכיבוש כסיסמה שפוטרת אותם  מזה עשרות שנים מעיסוק בכל שאר הסוגיות הכלכליות והחברתיות. אני רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שרוצה באמת לשים קץ לשליטתנו על עם אחר ולא רק להתנאות, להתגאות, להתייפייף ולהשתמש בכיבוש כקרדום פוליטי וחברתי כדי לבדל את עצמו מאחרים. אני רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שעיסוק בכיבוש אינו קריירה בשבילו, והוא מביט במראה ושואל את עצמו מדוע הציבור מאבד עניין בנושא. ... אני רוצה להצביע עבור פוליטיקאי שיכריז מלחמה על האלימות, לא רק בשטחים אלא בראש ובראשונה בכבישים, ברחובות, בשירות הציבורי, במערכת החינוך – בכל מקום".

הדברים האלה, מכוונים ישירות לא רק נגד פוליטיקאים אלא גם נגד מערכת העיתון שלו. באותו היום, מאמר המערכת ושורה שלמה של מאמרים בחלק הראשי של העיתון, היו חלק ממתקפה מגויסת נגד "הימין", ברוח שֶׁנֶגְדָה יצא רולניק במאמרו. זוהי בהחלט רוח מרעננת המבטאת גישה חתרנית כלפי הקו של מערכת "הארץ".

            דה לגיטימציה

רבות כתבתי נגד מסע הדה לגיטימציה לנתניהו. אבל נתניהו והליכוד נקטו אותה שיטה כלפי "הבית היהודי". השפל של המסע הזה היה יצירת הזיקה של "הבית היהודי" לרוצח יגאל עמיר, לא פחות.

            כשבגין הוסתר

לאחר הפצצת הכור העיראקי, כינס ראש הממשלה ושר הביטחון מנחם בגין מסיבת עיתונאים, לצד הרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר. כלי התקשורת שידרו רק את דברי הרמטכ"ל ומפקד החיל. את רוה"מ ניתן היה לראות ואת קולו ניתן היה לשמוע רק בשידורי תעמולת הבחירות של הליכוד, שהיו יותר חדשות מן החדשות.

ימים אחדים קודם לכן, ערך הנשיא סאדאת את ביקורו החמישי בישראל. השנים נועדו באופירה שבסיני. התקשורת שידרה רק את נאומו של סאדאת, והתמונה בטלוויזיה (בערוץ היחיד) התמקדה אך ורק בסאדאת.

הסיבה לכך, הייתה חוק הבחירות, לפיו 21 יום לפני הבחירות אסור להציג את תמונותיהם ולהשמיע את קולם של המתמודדים לכנסת. עם השנים, החוק הזה רוכך, אך עדין הגבלות החוק דרקוניות, אנכרוניסטיות ומיותרות.

בבחירות 2003 יו"ר ועדת הבחירות המרכזית השופט מישאל חשין החשיך את המסך באמצע מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה שרון בפרשת סיריל קרן, בטענה שהייתה בדבריו תעמולת בחירות. ובראשית השבוע, יו"ר הוועדה הנוכחי השופט רובינשטיין מנע את שידור מסיבת העיתונאים של נתניהו וכחלון ואת מסיבת העיתונאים של שלי יחימוביץ', שבאה בעקבותיה.

הגיעה השעה לבטל את המגבלות הללו, ולאפשר לכלי התקשורת לתפקד בחופש מלא גם בסיקור מערכת הבחירות.

            ממי ממי,  די

הספין של ההודעה על הכוונה למנות את הממי של הפוליטיקה הישראלית ליו"ר ממ"י היה שקוף ופאתטי. אני בטוח שהוא לא הוסיף אפילו קול אחד לליכוד ביתנו. אולי הוא אפילו גרע ממנו קולות.

* "חדשות בן עזר"