הבלוג של אורי הייטנר

            ממשלה לטווח רחוק

הפרשנים מנבאים חוסר יציבות; הממשלה לא תחזיק מעמד זמן רב, הבחירות לכנסת העשרים תתקיימנה בקרוב וכד'. איני מקבל זאת. הרי כך נאמר גם לפני ארבע שנים, כך נאמר לאורך הקדנציה האחרונה והנה, לא זו בלבד שהממשלה החזיקה מעמד 4 שנים – אלמלא החלטתו האישית החד צדדית של נתניהו, היא הייתה מחזיקה מעמד עד נובמבר. כך, להערכתי, יהיה גם עם ממשלה זו.

כאשר מדברים על יציבות שלטונית ומשילות, יש לקחת בחשבון את הרפורמה שהנהיג אריק שרון – אי אמון קונסטרוקטיבי. בעבר, בכל יום שני הונפה על הממשלה מאכלת הצבעת האי אמון ובכל שבוע ראש הממשלה שחק את כוחותיו במו"מ קואליציוני עם שותפותיו הסחטניות, עד שהממשלות התפוררו. היום, בעקבות שינוי החוק, הצבעת אי אמון בממשלה אינה מפילה אותה, אלא היא דקלרטיבית בלבד. הדרך היחידה להפיל ממשלה, היא הצגת ממשלה חלופית בתמיכת 61 ח"כים. הסיכוי לכך נמוך מאוד ולכן הושגה יציבות שלטונית שלא הייתה בעבר.

נתניהו יכול להקים ממשלת ימין צרה, ממשלה עם לפיד והמפלגות הדתיות והחרדיות, ממשלה עם לפיד ואחת המפלגות הדתיות, ממשלה עם לפיד אחת המפלגות הדתיות ואחת ממפלגות השמאל ועוד. הממשלה תחזיק מעמד, כנראה לאורך כל הקדנציה. אני מאמין לנתניהו שהוא רוצה ממשלה רחבה ככל הניתן. ממשלת נתניהו - לפיד תהיה ממשלה רחבה ויציבה.

            המטבעות של לפיד

כאשר יאיר לפיד הכריז על הקמת מפלגתו, מיהרתי לפרסם סטטוס בפייסבוק: "אסטרא בלגינא קיש קיש קריא". זאת הייתה גם כותרת מאמר שכתבתי באותו יום ל"ישראל היום".

הביטוי הזה, בארמית, מדבר על קופסה ריקה, שיש בה מטבע אחד בלבד, והיא מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאה במטבעות. במילים אחרות, הגדרתי את לפיד ככלומניק.

ככל ששמעתי את נאומיו וקראתי את מאמריו, התחזקתי בעמדתי שמדובר בכלי ריק וחלול.

אבל אי אפשר לקחת מיאיר לפיד את ההישג העצום שלו בבחירות. אמנם גם דמגוג ריק יכול להלך קסם על ההמונים, אבל תהיה זאת טעות לזלזל בחכמת ההמון. להיות בחיר – זה כישרון ולפיד הוכיח שיש לו את זה.

היו ליאיר לפיד הישגים נוספים. הוא הצליח להקים תשתית מפלגתית של תומכים, פעילים, תורמים, תשתית אינטרנטית, תשתית ברשתות החברתיות ועשה זאת בכישרון רב.

הוא בנה רשימה מצוינת, לא רק "אטרקטיבית", אלא מצוינת מבחינת המשקל הסגולי של אנשיה. לאורך כל התקופה שיבחתי את הרשימה ואף הצהרתי שאלמלא לפיד עמד בראש הרשימה הייתי תומך ב"יש עתיד". הוא בנה רשימה מאוזנת מאוד, המשקפת את מגוון החברה הישראלית ואת הרצון להיות מפלגת מרכז אמתית. אמנם הרכב הרשימה אינו הגורם המרכזי בהצבעת הציבור, אבל יש לו השפעה בלתי מבוטלת. אין ספק שההרכב הקיצוני של רשימת הליכוד פגע בו. נפתלי בנט היה בתנופה וכמעט היה הלפיד של הבחירות הללו, ובסופו של דבר חשיפת הרשימה שהסתיר הייתה לחטוטרת שבלמה את נסיקתו והביאה לאבדן קולות רבים.

הוא גילה תבונה פוליטית משמעותית כאשר סרב להיות חלק מ"גוש מרכז שמאל" ובעצם פוצץ את הבועה של קיומו של גוש כזה, שמשמעותו היא שאין בישראל מרכז. הוא התעקש להיות מרכז. הוא התעקש להיות שותף טבעי לממשלת נתניהו, שניצחונה היה ודאי (וצפוי היה להיות הרבה יותר גדול).

אולם מבחנו האמתי של לפיד עוד לפניו, הן במו"מ הקואליציוני ובעיקר בממשלה החדשה. יהיה זה מבחנו כמנהיג מפלגה, האם תהיה זו עוד ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה", מפלגת אווירה שתתפוגג כענן חולף? או שמא לראשונה, לציבור שבמרכז המפה הפוליטית תהיה מפלגה שתכה שורשים ותאריך ימים? יהיה זה גם מבחנו של יאיר לפיד כאיש ביצוע – האם הוא רק עיתונאי, איש של מילים, או שהוא יוכיח את עצמו במעשים, כשר בכיר?

כאשר יאיר לפיד הכריז על כניסתו לפוליטיקה, היה באזז של התלהבות מהמוצר החדש. אני הערכתי שההתלהבות תתפוגג ועד הבחירות הרשימה תתמוסס, כפי שקרה למפלגת המרכז. ואכן, התמיכה בו הלכה והצטמקה, אולם לקראת הבחירות, משבוע לשבוע, לפיד נסק. אני ראיתי זאת גם בסביבתי הקרובה – בקיבוץ שלי, למשל, זכה לפיד ברוב גדול של 38%. היה ברור שהוא הולך להישג, ואף על פי כן הופתעתי מגודל ההישג.

טעיתי בהערכת הישגי הרשימה. האם טעיתי גם בהערכת האיש? מאחר והוא עומד להיות דמות מרכזית מאוד בהנהגת המדינה, אני מקווה מאוד שטעיתי ואשמח מאוד להודות בטעותי.

            ללא פסילות

הנושא המרכזי בשבועות הקרובים יהיה המו"מ הקואליציוני. גישתי העקרונית היא התנגדות מוחלטת לכל פסילה מראש של מפלגה זו או אחרת. אם ש"ס, למשל, תהיה שותפה לממשלה שתפעל ליתר שוויון בנטל, תהיה זו ברכה גדולה, הרבה יותר מאשר אם הדבר יעשה כאשר ש"ס באופוזיציה.

יש לקבוע את קווי היסוד וקווי הפעולה של הממשלה החדשה וכל מי שמוכן לקבל אותם על עצמו, ראוי לשבת בה.

יש רק פסילה אחת ראויה; לא על רקע עמדות פוליטיות, אלא על רקע מוסרי – פסילתם של אריה דרעי וצחי הנגבי בשל עברם הפלילי. לצערי, אני מעריך שזה לא יקרה.

             האם תתכן קואליציה עם המפלגות הערביות? 

כאשר אני שולל פסילה, כוונתי לכל הרשימות, כולל הערביות. על נתניהו לנהוג כפי שנהג שרון עם בחירתו – להזמין לפגישה את כל המפלגות, גם אותן. יהיה זה מסר חשוב לציבור הערבי.

עם זאת, אין מצב שאחת המפלגות הערביות תוכל להיות שותפה בקואליציה, בשל עמדתן האנטי ישראלית בסוגיות המדיניות ביטחוניות ובשל גישתן השוללת את היותה של ישראל מדינת לאום יהודית. לכן, הן תשארנה באופוזיציה, ולא רק כיוון שנתניהו נבחר, אלא גם אילו יחימוביץ' או ציפי לבני היו נבחרות לראשות הממשלה.

עם זאת, בלי המפלגות הערביות, על הממשלה להציב בפניה כמטרה את קידום הציבור הערבי – בתשתיות, בפיתוח, בחינוך ובהשכלה, באמצעות העדפה מתקנת.

            סכינים במפלגת העבודה

הדבר הטוב ביותר שקרה למפלגת העבודה ולשלי יחימוביץ' במערכת הבחירות הזאת, היה ההיפטרות מעמיר פרץ. אין צורך בדמיון עשיר כדי לשער מה היה עושה החתרן הזה כבר במוצאי יום הבחירות, כיצד היה פותח במהלך להדחתה של יחימוביץ' והמלכתו תחתיה. כעת, עמיר פרץ ינסה לחתור נגד יחימוביץ' מבחוץ, באמצעות גרורותיו במפלגת העבודה, ובמקביל הוא יחתור נגד ציפי לבני ב"התנועה".

אולם לשלי לא צפויים חיים קלים. מפלגת העבודה היא ארץ אוכלת מנהיגיה, ואין ספק שהחרבות מתחילות להצטחצח ויהיה ניסיון, שאולי אף  יצליח, להפילה.

אחת הטענות המרכזיות שתופנה אליה, תהיה על דחיקת הנושא המדיני לשולי הקמפיין. הטענה הזאת חסרת שחר. לא בכדי, ציפי לבני שהעלתה על ראש שמחתה את הנושא המדיני כשלה, ויאיר לפיד שהעלה את נושאי הפנים הצליח.

הציבור אינו מטומטם ואינו עיוור. הציבור מבין שאין היום תוחלת לתהליך מדיני, כיוון שהפלשתינאים המתונים ביותר אינם מוכנים לקבל את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שישראל יכולה להציע להם ויותר מכך – הציבור מבין שהמזה"ת נמצא בעיצומה של רעידת אדמה אסלאמית ואינו פנוי בשום אופן למו"מ לשלום עם ישראל. הציבור מבין שסדר היום המדיני אינו רלוונטי. מבחינה מדינית, יש לנהל את הסכסוך בשום שכל. יש להתנהל ביתר חכמה לעומת הממשלה הקודמת ולשאוף לכך שבעיני העולם הפלשתינאים יצטיירו כסרבנים.

שלי יחימוביץ' צדקה בכך שהנושא החברתי כלכלי הוא היום הנושא המרכזי שעל סדר יומה של ישראל. אולם הציבור הרחב לא קיבל את העמדה הסוציאל דמוקרטית שמפלגת העבודה הציגה. אני בחרתי במפלגת העבודה בזכות אותה עמדה, אבל אין זו עמדת הרוב. הרוב רוצה למתן את הקפיטליזם של נתניהו, אך לא להחליף אותו בסוציאל דמוקרטיה. השיקול האמתי של מפלגת העבודה, צריך להיות האם לדבוק באידיאולוגיה הסוציאל דמוקרטית ולבנות אותה כאלטרנטיבה, או להתגמש ולאמץ גישה מרכזית ומתונה יותר.

שלי יחימוביץ' נפגעה מזיהויה עם ועדי העובדים החזקים. הוועדים החזקים אינם מבטאים את תפיסת הסולידריות החברתית, אלא דווקא את תפיסת הג'ונגל של חטוף כפי יכולתך, בדומה לטייקונים שנגדם יצאה מפלגת העבודה.

הטעות הגדולה של יחימוביץ', הייתה האיוולת הפוליטית – הצהרתה שלא תצטרף לממשלה בראשות נתניהו. זאת טעות, ללא קשר לשאלה האם בסופו של דבר מפלגת העבודה הייתה מצטרפת לממשלה או לא. עצם הפסילה מראש, צבעה את מפלגת העבודה כ"שמאל" וכתוצאה מכך היא איבדה קולות רבים שעברו ליאיר לפיד.

ובלי קשר לתוצאות הבחירות – שלי יחימוביץ' ראויה להערכה על כך שיצאה באומץ נגד שיח השנאה כלפי המתנחלים, שהיה המגדיר המרכזי של ה"שמאל" הישראלי בעשרים השנים האחרונות, ופגע קשות בחברה הישראלית. על כך היא ראויה לעיטור הגבורה האזרחי.

            ספין מגוחך

עם כל הערכתי לשלי יחימוביץ', אין לי הגדרה אחרת לניסיון הסרק שלה, ליזום גוש חוסם בראשות יאיר לפיד, מאשר ספין פאתטי ואי כיבוד הכרעת הבוחר.

            המפלה של לבני

ציפי לבני חזרה כדי להישאר, אך הציבור כמעט השאיר אותה בבית. היא נכנסה על תקן כוכבת ומצילה, על תקן החלופה לנתניהו. והיא נחלה מפלה קשה.

אני שמח על מפלתה של לבני, המייצגת תרבות פוליטית קלוקלת. שלושת ראשי המפלגה – ציפי לבני, עמרם מצנע ועמיר פרץ, התמודדו על הנהגת מפלגתם, נכשלו, לא כיבדו את הכרעת הבוחר, ערקו ממפלגתם ונלחמו בה מבחוץ. העונש שקיבלו מן הציבור עשוי ללמד את הפוליטיקאים לקח, שהציבור רוצה פוליטיקה נקיה יותר.

הסיבה העיקרית למפלתה של לבני, הוא דבקותה בסדר יום לא רלוונטי – אשליית השלום.

            שמאלנים הביתה

כבר בפרק הראשון של יומן הבחירות שיבחתי את הקמפיין של מרצ – זיהויה כ"שמאל" האמתי וקריאה ל"שמאלנים" לבחור בה. ואכן, מרצ הכפילה את כוחה. כל ה"שמאלנים" חזרו אליה הביתה.

"שמאלנים" = 6 מנדטים.

            פגשתי מצביע ל"קדימה"

לא תאמינו. פגשתי מצביע ל"קדימה"!

למחרת הבחירות ישבתי במסעדה וצותתי לשיחה מעניינת בשולחן שלידי. ישב שם מושבניק מהגליל, אדם המבין פוליטיקה, מעורה בפוליטיקה ומיטיב לנתח את המצב, את תוצאות הבחירות, את המצב הגיאופוליטי. הוא הסביר מה האופציות של נתניהו, מה כדאי לו לעשות, למי כדאי לו לפנות, איך תנהג כל שותפה פוטנציאלית.

היה לי ברור שהאיש ליכודניק. עמדותיו היו ליכוד מובהק. כך הבין גם בן שיחו, ולשאלתו הוא הבהיר: "לא, לא הצבעתי ליכוד, הצבעתי לקדימה". והוא הסביר את הצבעתו: "ריחמתי על מופז. הוא היה רמטכ"ל, שר הביטחון פתאום ככה, לא לעבור אפילו את אחוז החסימה? כואב הלב".

דבריו היו הד מושלם של קמפיין "אל תדרכו על מופז". כנראה שכל מצביעי "קדימה" עשו זאת מתוך רחמים.

אה, שכחתי. הנ"ל הסביר שהוא גם מהעדה שלו...

* "חדשות בן עזר"