הבלוג של אורי הייטנר

בערוב ימיו, התראיין המשורר יונתן רטוש (1908-1981), אבי התנועה הכנענית – האידיאולוג והמנהיג שלה עד יומו האחרון, לטלוויזיה, ונשאל על הניכור לאחַיו שנספו בשואה. בתשובה, רטוש שב והתנער מהם: "אם אדרס על ידי מכונית, האם אעשה על ידי כך לאחיך?"[1] כלומר, רצח היהודים לא הפכם לעברים, בני אומתו של רטוש.

הניכור של הכנענים לשואה, הוא אולי התופעה הממחישה יותר מכל את מהותה של תנועה זו, שחזונה היה התנתקות טוטאלית מן היהדות והקמת לאום עברי חדש של בני הארץ; לאום טריטוריאלי של כל בני הארץ (ארץ ישראל השלמה בגבולותיה ההיסטוריים מן הפרת ועד הנילוס), המתחבר אל תרבות העבר הבתר מקראי של הארץ. בשיאה של השואה, כאשר היישוב היהודי בארץ התאבל, חסר אונים, על בני עמו הנטבחים, על ההורים והאחים שלא עלו לארץ והושמדו בהמוניהם, החלה לפעול התנועה הכנענית, כשבפיה המסר – היהודים, אלא הנשחטים באירופה, אינם אחינו. הם אינם שייכים לעמנו. הם יהודים, בני דת לא לאומית ולא טריטוריאלית, ואנחנו לאום עברי. אין כל קשר בינינו לביניהם. אנו בזים להם, סולדים מהם ורוצים להתנתק מהם. הקשר הביולוגי שלנו להורינו בגולה, הוא כמו הקשר הביולוגי בין האדם לבין הקוף. מהותית ותרבותית, מה לנו ולהם?

את הכינוי "כנענים" הדביק לחבורה הזאת בלעג המשורר אברהם שלונסקי, כביטוי לסלידתו העמוקה מן הרעיון של "הועד לגיבוש הנוער העברי" כפי שנקראה תנועתו של רטוש. הכינוי הזה דבק בהם, ובשלב כלשהו הם חדלו להתנער ממנו, ובאופן בלתי רשמי אימצו אותו כשמם.

רטוש עצמו נולד בוורשה כאוריאל היילפרין. לאחר עלייתו עיבר את שם משפחתו לשלח, ושם העט שלו הוא יונתן רטוש. התנועה הכנענית אותה הקים, נוצרה בשוליים הימניים של הציונות הרוויזיוניסטית. התנועה הרחיקה לכת אל שלילת היהדות, שלילת הציונות וגישתה ויחסה כלפי היהודים גובלת באנטישמיות. בעצם, המילה "גובלת" מיותרת.

אחיו הצעיר של רטוש, הבלשן פרופ' עוזי אורנן, הוא אחד המוהיקנים האחרונים של הכנעניות. אורנן בן ה-90, פעל כל ימיו, וכך אף היום, לקידום הרעיון הכנעני, שמרבית השותפים לו נטשו אותו, ואלה שנותרו דבקים בו, הלכו ברובם לעולמם (האחרון שבהם היה המשורר והמתרגם אהרון אמיר). כעת הוא שותף לעתירה לבג"ץ של אזרחים התובעים מן המדינה להכיר בהם כבני הלאום הישראלי, ולא כבני הלאום היהודי. לתצהירם, הם צירפו מאמר שפרסמתי ב"שישי בגולן" לפני כשלוש שנים, ובו הסברתי שמעבר לשאלת אמונתו הפרטית של אדם - כקולקטיב אי אפשר להפריד את הלאום היהודי מן הדת היהודית, שהינה מרכיב מרכזי בתרבות הלאומית. הם הציגו את דבריי כהוכחה שהיהדות אינה לאום אלא דת, וכיוון שהם אינם רואים עצמם בני הדת היהודית, אין הם משתייכים ללאום היהודי, אלא ללאום הישראלי. במאמרו "לאום ישראלי ויהודים חסרי דת", שפורסם לפני שבועיים ב"שישי בגולן", השתמש אורנן במשפט שהוציא מתוך מגילת העצמאות, כהוכחה שמגילת העצמאות עצמה מדברת על הקמת עם חדש.

בחלקו הראשון של המאמר הוכחתי עד כמה הטענה הזאת חסרת שחר. לפתע, מגילת העצמאות של המדינה היהודית, כפי שישראל מוגדרת בה, מוצגת כמנשר יסוד של "אומה ישראלית". זאת טענה מגוחכת; הבל ורעות רוח.

כדי להכיר את התנועה הכנענית, כדאי לחזור 5 שנים אחורה, למנשר היסוד של התנועה, אותו חיבר רטוש ופִרסם ב-1943. שעה שהעם היהודי בגולה הושמד בכבשנים, קרא רטוש לנוער העברי להפנות עורף ליהדות וליהודים ולהתנתק מהם סופית, תוך ביטויי תיעוב ולעג כלפיהם.

המנשר נקרא "כתב אל הנוער העברי". הנה כמה ציטוטים נבחרים מתוכו:

"הועד לגיבוש הנוער העברי קורא אליך לעמוד על כל עומק התהום והזרות המבדילה בינך, הנוער העברי, לבין כל אלה בני הגולה היהודית, כל אלה שעמדו על דעתם בגולה ההיא על כל פרצופיה ועל כל שורשיה וגלגוליה ובתוקף הטבע נשאר חותמה טבוע בשרשי נפשם ובמחשבתם – לאין מרפא; לעמוד על עומק התהום הזאת של המהות היהודית, מבעד לכל מסווה של מליצה, ומבעד לכל צעיף של מפלגה... חרד לנפשך מפניך אתה. שמא בהסתננך בשלבי עלייתך החברתית תסתגל, הלוך והסתגל, אל אורחות הפזורה היהודית; פן יפתה לבבך אחר הלך-רוחו וקנה-מידתו והוקרתו והערכתו של הערב-הרב הזה של פליטים ועולי-רגל; פן תמצא לך בהם דוגמה ומופת. פן תלמד אל דרכיהם ותדבק בהם. ... מיטב מאמציהם של הורים, מורים ומנהיגים ואנשי-רוח תלושים לא הועילו לחבב עליך ולקרב אל נפשך את רקע העיירה היהודית ואת ההיסטוריה של הפזורה היהודית, על הפוגרומים והגירושים ומקדשי השם; לא הועילו לעקור מלבך את ההתנכרות הטבעית לכל מבשרי הציונות בני הפזורה, ולכל אבותיה של הספרות היהודית בלשון העברית, ולכל ההווי של הפזורה היהודית, ולכל הפרובלימות של הפזורה היהודית. באשר כל אלה שנכפו עליך בתוקף כל הסמכויות תלויים על שכמך כבגד שאול, בלוי ומטולא ולוחץ. ... שמא תבגוד בבלי דעת במולדת העברית, בגוי העברי הצעיר המתנער וקם בארץ העברים, ותקום עליו להסגירו בידי הפזורה היהודית העולמית, ערש העבדים והמשועבדים מאז ומעולם. ולא עוד מולדת עברית תקום בזה, ולא עוד גוי עברי יתפשט בזה, רק אבר מאברי הפזורה היהודית, מרכז נוסף ובן חלוף לנצח היהדות, ארץ קודש אכולת שחיתות וצביעות לפזורה הנצחית. ... סבך הדורות של היהדות אי-אפשר להתיר אותו – אותו אפשר רק לחתוך. ... ואתה, בן המולדת, יכול לחתוך אותו. בשבילך, בן המולדת, זרים הם כל אלה – ולזרא. ... תחת העיירה היהודית הרעועה והפרוורים היהודיים, ותחת מאמצי-השוא של גבורות יהודיות בנות הייאוש והאבדן, – תחת כל אלה תעור מלבך דמותו השלמה והבוטחת של ארץ העברים הקדומה במלוא הזוהר ובמלוא הממשות. ... הציונות על כל פלגותיה ופלגיה, יודעת היא מליצות מאז – אל תלך אחריהן שולל. החכמה היהודית יודעת במעומעם את רחשי לבך והלך רוחך והיא מתפשרת אתך מעט והיא פותחת לפניך אי-פה אי-שם תחומי פעולה המתיימרים למלא את מבוקשתך. עמוד על המשמר".

המנשר הזה הוא התנ"ך הכנעני – הוא אבן היסוד של האידיאולוגיה הזאת מאז ועד עתה. זאת התפיסה אותו מנסים לקדם אורנן וחבריו.

הציונות נועדה להבטיח את קיומו הנצחי של העם היהודי, מבחינה פיסית, תרבותית ורוחנית כאחד. האתגר הציוני הגדול של ימינו, הוא בניין הקומה הרוחנית תרבותית מעל הקומה הפיסית שבנינו, מדינת ישראל. אין דבר רחוק, זר ומנוכר לנו מהתפיסה הכנענית, ומרעיון הסרק של המצאת עם חדש ("עברי", "ישראלי"), משקשוקה של היהודים והערבים החיים בארץ.  

 [1]  יהושע פורת, "שלח ועט בידו" – סיפור חייו של אוריאל שלח (יונתן רטוש); הוצאת מחברות לספרות; ישראל; תשמ"ט 1989; ע' 307.

* "שישי בגולן"