הבלוג של אורי הייטנר

תגובה ל"מירוץ הלפיד, מהגל עד הייגל", "חדשות בן עזר" 4.2.13

רשימתו של אברהם וולפנזון אודות ועדת פיל וההחמצה הגדולה, כביכול, של דחייתה בידי התנועה הציונית, רצופה אי דיוקים המעוותים את התמונה מן הקצה אל הקצה.

על פי התמונה שמצייר וולפנזון, בן גוריון הגיע ב-1934 למסקנה שצפויה שואה ליהודי אירופה ורק הקמתה של מדינה עכשיו, בכל גבול שהוא, תמנע זאת. לכן, הוא תמך בתכנית החלוקה של ועדת פיל. אלא שעמדתו נדחתה, בשל התנגדות קואליציה, שכללה את ברל כצנלסון, אוסישקין, גולדה, הרבנים הראשיים ותנועת ז'בוטינסקי. מאחר ועמדתו נדחתה, לא קמה המדינה, לא נמנעה השואה ורק אחרי השואה הוא הצליח בדוחק להביא את התנועה הציונית להסכים עם תכנית החלוקה ערב הקמת המדינה.

העובדות שונות בתכלית מן התמונה שמצייר וולפנזון. אכן, ב"ג וויצמן תמכו בתכנית פיל והאישים הנ"ל התנגדו לה. אך החלטת הקונגרס הציוני ה-כ' לא הייתה דחיה מלאה של המלצות הוועדה. החלטת הקונגרס קבעה שההצעה כמות שהיא אינה קבילה, אך הסמיך את הוועד הפועל הציוני לנהל מו"מ על יישומה ועל פרטיה. הייתה זו הצעתם של ב"ג וויצמן, שהצליחו לגבש רוב להחלטה, שמשמעותה היא נכונות עקרונית לתכנית החלוקה, אך התנגדות לתכנית בגבולות שהציעה הוועדה. בסופו של דבר, מה שהפיל את תכנית ו' פיל לא הייתה החלטת הקונגרס הציוני, אלא סירובם של הערבים להקמת מדינה יהודית בכל גבול שהוא (מה שלמעשה לא השתנה עד היום).

מה היו גבולות החלוקה על פי ועדת פיל? כיוון שוולפנזון מצטט את שאלתה של גולדה, כיצד תביט בעיני ילדה ותסביר לו את הוויתור על שכם, חברון ובית לחם, יכול הקורא שאינו בקיא בפרטים לחשוב, שהגבולות בהן מדובר, הן "הקו הירוק", ולא היא. בגבולות 49' ("הקו הירוק") – 78% משטח א"י המערבי (א" המערבית, אגב, היא רק כרבע משטח א"י המנדטורית) הם שטח מדינת ישראל. על פי המלצות ו' פיל, רק 17% משטחי א"י המערבית יועדו למדינה היהודית: הגליל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן ומישור החוף עד באר טוביה. כל שאר השטחים – יהודה ושומרון, הנגב כולו, מישור החוף הדרומי, השפלה וכו' הן חלק מן המדינה הערבית. גם ירושלים (כולה, גם המערבית), לוד, רמלה ויפו הן מחוץ למדינה היהודית – שטח בינלאומי. אגב, הוועדה המליצה גם על טרנספר הדדי – חילופי אוכלוסין, שבו היו עוברים כמה אלפי יהודים לשטח המדינה היהודית וכרבע מיליון ערבים לשטח המדינה הערבית. על פי ההצעה, הערים המעורבות שבשטח המדינה היהודית – חיפה, טבריה וצפת תהיינה בעלות מעמד מיוחד, בפיקוח בינלאומי.

כאמור, מי שדחו את ההצעה היו הערבים ולכן היא ירדה מן הפרק. ההתנגדות של הרוב בקונגרס הציוני נבע מהטענה שגודל המדינה המוצעת לא יאפשר את קליטת יהודי העולם. גם התומכים ובהם ב"ג לא חלקו על הערכה זו, אולם הם העריכו שהמפה הזאת היא נקודת המוצא, והמדינה תרחיב את גבולותיה בעתיד (כפי שאכן קרה במלחמת העצמאות, שבה ישראל הרחיבה את גבולותיה מעבר לגבולות החלוקה של האו"ם). כאמור, בסופו של דבר התקבלה פשרה בין התומכים והשוללים.

אי דיוק נוסף של וולפנזון – הוא כתב ש-14 שנים אחרי שנדחתה עמדתו של ב"ג בזכות החלוקה, הוא בקושי הצליח להשיג רוב דחוק להכרזת העצמאות,  ומכאן ניתן להסיק שהוא התקשה להשיג רוב לתמיכה בתכנית החלוקה של האו"ם. אולם התמיכה בתכנית החלוקה של האו"ם הייתה רחבה מאוד, והתנועה הציונית ניהלה מאבק דיפלומטי נחוש למען קבלת ההחלטה באו"ם. הקושי של ב"ג היה להשיג את הרוב להכרזת המדינה עם סיום המנדט, כחצי שנה אחרי החלטת החלוקה, לא בשל החלוקה, אלא בשל החשש מפני תבוסה במלחמה עם מדינות ערב שעמדו לפלוש למדינה ביום הקמתה ובשל הלחץ הבינלאומי ובעיקר האמריקאי הכבד שלא להכריז על המדינה.

והטעות האחרונה – צ'אק הייגל אינו עומד להיות מזכיר המדינה האמריקאי ולא יעמוד בראש הסטייט דיפרטמנט, כפי שכתב וולפנזון, אלא הוא מיועד לתפקיד שר ההגנה האמריקאי. מזכיר המדינה הוא ג'ון קרי.

* "חדשות בן עזר"