הבלוג של אורי הייטנר

בדיון שנערך באור יהודה חמישה ימים לפני הבחירות, נשאל יאיר לפיד, גיבור הבחירות לכנסת ה-19, לדעתו על עתיד הגולן. לפיד השיב שאסור לרדת מרמת הגולן לא רק בגלל שכרגע אין עם מי לדבר. "רמת הגולן היא שלנו".

"היא לא שטח כבוש?", שאלה אותו מנחת האירוע, נחמה דואק, ולפיד השיב: "גם יפו וגם הקיבוצים יושבים על שטחים שנכבשו, ובמקרה של הקיבוצים השתמשו במושג: 'נמחקו כפרים ושטחים ערביים'".

מילים כדורבנות. יותר משהתלהבתי מאמירתו של לפיד שאסור לרדת מהגולן, אהבתי את אמירתו שהגולן שלנו. לא חכמה לומר היום שאסור לרדת מהגולן. מרבית שוחרי הנסיגה בעבר התפכחו (למעט אנשים כאורי שגיא, הסובלים מנכות קשה – העדרה המוחלט של המילה "טעיתי" מהלקסיקון שלהם), בעיקר לנוכח המתרחש בסוריה. אהבתי לשמוע שלפיד אינו מסביר שאין לסגת כיוון שאין היום כתובת בסוריה, אלא פשוט – הגולן שלנו!

לציטוט הזה נחשפתי אחרי הבחירות. אילו שמעתי אותו טרם הבחירות, האם הייתי בוחר ב"יש עתיד"? ספק רב. בבחירות הללו, לראשונה, עמדת המפלגות בסוגיית הגולן לא הייתה שיקול מכריע בהצבעתי. ודאי שבשנים הקרובות אין סכנה לגולן, אולם להערכתי – הסכנה חלפה באופן סופי.  

בבחירות לכנסת ה-19 בחרתי במפלגת העבודה. הצבעתי כך, אף שאני מתנגד לדרכה המדינית, בשל תמיכתי בדרכה החברתית כלכלית. לראשונה זה שנים רבות, מפלגת העבודה הציגה השקפת עולם סוציאל דמוקרטית, ולראשונה בראש סדר העדיפות שלה עמדו הנושאים החברתיים בעוד הנושא המדיני נדחק לקרן זווית. בדילמה בין הצבעה למפלגה שאני קרוב לעמדותיה המדיניות אך מתנגד לעמדותיה החברתיות לבין הצבעה למפלגה שאני מצדד בעמדותיה החברתיות אך שולל את עמדותיה המדיניות, העדפתי הפעם את האופציה השניה. הסיבה לכך, היא הערכתי, שבשנים הקרובות – הן בשל הסרבנות הפלשתינאית לכל הצעה ישראלית ובעיקר בשל המהפכות בעולם הערבי, לא יקרה שום דבר משמעותי בנושא המדיני, תהיה ממשלת ישראל אשר תהיה ותהיה מדיניותה אשר תהיה.

במידה רבה, הצבעתי הייתה בחירה פרסונלית בשלי יחימוביץ', אף שבדרך כלל אני שולל עקרונית הצבעה פרסונלית. ו... לא, איני שותף לכעס עליה, על שדחקה את נציגות התנועה הקיבוצית ולא שריינה לה מקום. יתכן שהייתה זו שגיאה פוליטית שלה, אבל אני, באופן אישי, מזמן לא ראיתי בח"כים הקיבוצניקים את נציגיי. מידי פעם ח"כ קיבוצניק באמת קידם מהלך חשוב למען ההתיישבות, כמו הובלת חוק ועדות הקבלה בידי ח"כ (לשעבר) שי חרמש ("קדימה"). אולם בתקופת המאבק על הגולן פיתחתי יחס שלילי וציני כלפי מי שהתיימרו להיות נציגיי, ולמעשה תמכו בחורבן ההתיישבות בגולן.

ארבעה ח"כים היו באותם ימים לתק"ם – יעקב צור, אברהם כץ עוז, אלי גולדשמידט וחגי מרום. השניים הראשונים כיהנו גם כשרים. כולם היו אוהדים גדולים של הגולן... עד שעת המבחן. כצל'ה היה יו"ר לובי הגולן בשנות ה-70 וה-80, הוביל את המאבק למען חוק הגולן. יעקב צור, איש הקיבוץ המאוחד, תרם רבות להקמת קיבוצי התנועה בגולן. השתתף, בהיותו שר (!) בכנס היסוד של "הדרך השלישית" (כאשר קמה כתנועה חוץ פרלמנטרית, עוד לא כמפלגה), אלי גולדשמידט היה התומך הנלהב ביותר שלנו במפלגת העבודה לצד קהלני וחגי מרום, איש "השמיניה" של ביילין ורמון, היה יונה קיצונית למעט נושא הגולן, ואף העלה את "השמיניה" לביקור בגולן וניסה לגשר בין חבריו לביננו.

אולם כאשר היה צריך אותם, הם קרסו כמו בניין קלפים. גולדשמידט, למשל, היה מהדוחפים לחקיקת חוק שריון הגולן. אולם כאשר הייתה הדלפה ברדיו ש-17 ח"כים ממפלגת העבודה חתמו בחשאי על הצעת החוק ומתעתדים להעלותו – כעבור שעה הוציא גולדשמידט הודעה לתקשורת שהוא חוזר בו מתמיכתו בחוק ומאז הפך באחת את עורו ב-180 מעלות, וזכה אצלנו לכינוי אלי גולדשפן. הוא נתן את האות לעוד 13 שפנים לנוס בעקבותיו.

זכורני פגישה טעונה מאוד שניהלנו, נציגי הקיבוצים בגולן, עם ארבעת הח"כים במשכן הכנסת. בתום הפגישה אמר יהודה הראל: "אנחנו נישאר בגולן לנצח, על אפכם וחמתכם. אבל בעוד שנה אף אחד מכם לא יהיה בכנסת ובעוד שנתיים אף אחד מכם לא יהיה בקיבוץ". כעבור שנה, אף אחד מהם לא היה בכנסת וכעבור שנתיים, אולי קצת יותר, שלושה מהם לא חיו עוד בקיבוץ.

לא, הח"כים הקיבוציים לא כל כך יחסרו לי, ואין בלבי כעס על שלי יחימוביץ'. להיפך, אני רואה בשלי יחימוביץ' נציגת השקפת העולם שבעטיה בחרתי בחיי קיבוץ.

ומי בכל זאת מייצג את ההתיישבות העובדת? זבולון כלפא, איש "הבית היהודי". הוא איש התיישבות אמתי. הוא היה מזכיר עצמונה שבגוש קטיף בעת עקירת יישובי הגוש. עד הרגע האחרון הוא וחבריו המשיכו לעבד את אדמתם ולנהל את חיי הקהילה שלהם במלוא עוזם. אולם מרגע העקירה – על אף גירושו מביתו, נישולו מאדמתו, החרבת מפעל חייו, הנהיג כליפא את חבריו לצאת בראש מורם, והצהיר שכאיש התיישבות אין הוא מביט לאחור, אלא מעייניו נתונים למשימה הציונית ההתיישבותית החדשה. הוא וחבריו הקימו מחדש את קיבוץ שומריה, כיישוב לתפארת.

כאיש התיישבות, אני רואה בזבולון כלפא את הנציג שלי בכנסת.

* "על הצפון"