"אהבתי את מנחם אֵלון אהבת נפש", הצהיר נשיא בית המשפט בדימוס אהרון ברק, בהגיע הידיעה על מותו של חתן פרס ישראל ומי שהיה המשנה לנשיא העליון. ברק סיפר שאהבת הנפש הייתה הדדית.
ניכרים דברי אמת, ויש משהו מעודד באמת הזאת, לנוכח העובדה שהשניים היו בני פלוגתא חריפים. אלון היה מראשי המבקרים של ברק ושל דרכו. לצד נשיא בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי, גם אלון שלל מכל וכל את מפעל חייו של ברק – המהפכה החוקתית. הוא התנגד לאקטיביזם השיפוטי. הוא ראה באקטיביזם פוליטיזציה של המשפט, הפוגעת בשלטון החוק ובמעמד בית המשפט. הוא סבר בפירוש שלא הכל שפיט. הוא התחלחל לנוכח הגישה של "מלוא כל הארץ משפט" וראה בה כמעט עבודת אלילים של המשפט. הוא סלד מהביטוי "הציבור הנאור" שהיה אחד מאבני הדרך המשפטיות של שיטת ברק.
אהרון ברק לא טייח את המחלוקת, וציין שהייתה זו מחלוקת לשם שמים. "הייתי בר פלוגתא מאוד חריף שלו. אני לא נתתי לו לזוז והוא לא נתן לי לזוז, אך תמיד זה היה מתוך הערכה הדדית גדולה מאוד".
דבריו אלה של ברק הם מופת של כבוד אנושי ליריב אידיאולוגי.
אולם לנוכח דבריו אלה של ברק, מן הראוי לתמוה מדוע הוא ותומכיו אינם נוהגים לרוב על פי המופת הזה ויוצרים דה-לגיטימציה לשוללי האקטיביזם השיפוטי. מדוע מי שמעז לבקר את האקטיביזם של בית המשפט מקוטלג כאויב שלטון החוק, כפוגע בבית המשפט? מדוע כל הצעה לשינוי או לרפורמה בבית המשפט, מוקעת אוטומטית כ"פגיעה במעמדו של בית המשפט"? מדוע שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, שהציע שינויים ברוח השקפותיו של השופט אלון, הוצג כמי שמניף את ידו על בית המשפט העליון, עד שהשופט חשין איים לגדוע את היד הזאת?
הפגיעה הגדולה במעמדו של בית המשפט העליון (ויש לציין שעדין מעמדו הציבור גבוה ומכובד) היא תוצאה ישירה של האקטיביזם השיפוטי והפוליטיזציה של בג"ץ. בית המשפט העליון היה בשיאו ובתפארת מעמדו בימיהם של שופטים כמשה לנדוי ומנחם אלון. חזרה לדרכם של לנדוי ואלון, תחזיר את בית המשפט לימי גדולתו.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
