הבלוג של אורי הייטנר

            ספינאליציה

באחד המשאים ומתנים להקמת קואליציה בשנות ה-80, יצא עיתונו של אורי אבנרי "העולם הזה" בעמוד שער ועליו ההברקה: גועליציה. יצחק רבין, שעה שהרכיב את ממשלתו השניה, החרה החזיק אחריו ואמר שבכל הקמת קואליציה יש גם גועליציה.

אכן, הקמת קואליציה כרוכה בסחר מכר, במכירת עקרונות תמורת ג'ובים וכד'. אך היא גם ההזדמנות של כל מפלגה להשיג הישגים בהתאם למנדט שקיבלה מן הבוחר ולקדם את סדר יומה. בניית קואליציה היא תהליך מורכב, רגיש ועתיר סחרירים = ספינים.

בתקופת "מעשה המרכבה" הקואליציוני, מומלץ לכל קורא עיתונים לגייס ערנות יתר וביקורתיות יתר ולהתייחס בספקנות מרובה מן הרגיל לכל ידיעה הנוגעת למו"מ. חלק ניכר מן הידיעות הללו אינן אלה סחרירים של מנהלי המו"מ, שנועדו ללחוץ על שותפיהם / יריביהם. על הקורא הביקורתי לנסות לאתר את הסחרירים ולהבין מי ומה עומדים מאחוריהם.

אין ספק שנתניהו אכן רוצה להרכיב ממשלה רחבה ככל האפשר, שקיומה לא יהיה תלוי בסיעה אחת. הבעיה היא, המרחק הרב בין המפלגות המועמדות להצטרפות לקואליציה בנושאים שונים, ובראשם נושא השוויון בנטל.

מדוע דווקא הנושא הזה עומד בראש סדר היום של מעשה המרכבה? בנושא המדיני יודעים כל הצדדים שאין באמת פרטנר להסדר קבע, והמשימה המדינית היא ליצור "תהליך" שתכליתו העברת הכדור לצד השני, על מנת שהוא יתחלק באופן שווה בנטל הביקורת  הבינלאומית על "סרבנות". לכל היותר, ניתן להתקדם להסדרי ביניים קטנים. בזכות ההבנה הזאת, המשותפת לכל, ניתן לגשר בקלות בין "התנועה" לבין "הבית היהודי".

בנושא החברתי כלכלי, האלטרנטיבה הסוציאל דמוקרטית לשיטה הקיימת קיבלה 15 מנדטים בלבד ובחרה באופוזיציה. "יש עתיד" ו"הבית היהודי" דוגלות במיתון וריכוך דרכה הקפיטליסטית של ממשלת נתניהו, ונתניהו עצמו מעוניין בכך מתוך הבנה שאם לא יעשה כן, עוד יתגעגע ל-31 מנדטים. ש"ס, מגינת "העם שאין לו", תפנה עורף לעם הזה אם תמצא נוסחה מתונה בנושא השוויון בנטל, שתמנע שינוי משמעותי.

לעומת זאת, סוגיית השוויון בנטל הינה מורסה חברתית כואבת, שהחברה הישראלית אינה יכולה עוד לחיות עמה ללא שינוי. החלטת בית המשפט לבטל את חוק טל אינה מאפשרת דחיה נוספת בהתמודדות עם הבעיה. התנגדתי לעצם ההתערבות של בג"ץ בנושא פוליטי שאינו מעניינה, אף שאני תומך בעצם הפסיקה. אולם משההחלטה התקבלה, אין מנוס מחקיקה חדשה.

איני אוהב את ההגדרה "שוויון בנטל", המשוחחת עם שיח הפראיירים הזר לי. כלוחם קרבי בסדיר ושנים רבות במילואים, ראיתי זכות גדולה לשאת ב"נטל" הזה ולכך אני מחנך גם את ילדיי, הקרבים לגיל הגיוס. השתמטותם של אחרים אינה סודקת ולו סדק קליל במוטיבציה שלנו לשרת את עמנו ומדינתנו, ולכן סוגיית ה"שוויון" אינה מעניינת אותי בהקשר זה. כיהודי, אני מאמין במוסר של חובות – היהדות אינה שמה במרכז את הזכויות שלי כפרט, אלא את החובות שלי לכלל, לזולת. החובה האלמנטרית היא הגנה על עצם קיומה של המדינה היהודית. ההשתמטות של שבט שלם בעם ישראל ממילוי החובה הזאת, ועוד חילול השם של השתמטות ברשות התורה, ובמיוחד כשהיא גוררת עמה בטלה המונית של מרבית הגברים באותו מגזר ופגיעה משמעותית בכלכלת המדינה, היא תופעה בלתי נסבלת. היא בלתי נסבלת לא בשל אי השוויון בנטל, אלא כיוון שהיא מבטאת קלקול חברתי, והיהדות מחויבת לתיקון עולם. הגיעה השעה לתקן את הקלקול.

התיקון היחיד הראוי, הוא גיוס מלא של כל אזרח יהודי לצה"ל. אולם התעקשות על "הכל או לא כלום" עלולה להסתיים ב"לא כלום", לייאש מכל פתרון, להסיג אחור את ההתקדמות האיטית בהשתלבות החרדים בחברה ולהחריף את המתחים בין חלקי החברה הישראלית. לכן, אין מנוס מפתרונות חלקיים, שלא ישימו קץ לפי שעה לתופעת ההשתמטות, אך יצמצמו באופן משמעותי את מימדיה ויאיצו את השתלבות החרדים בחברה ובכלכלה הישראלית. מהם הפתרונות החלקיים – על כך נסובה המחלוקת, וזו מחלוקת אמתית וקשה. כל הצדדים רואים במו"מ הקואליציוני את חלון ההזדמנויות שלהם למשוך את ההסדר המתגבש לכיוון שלהם ולזכות על כך באשראי ציבורי. לכן, הקמת הקואליציה הנוכחית קשה מן הרגיל.

אנסה לצייר את מפת האינטרסים של כל השותפים הפוטנציאליים לקואליציה, כפי שאני מבין אותה בין השורות והספינים.

הליכוד ביתנו – כאמור המטרה העליונה של הליכוד ביתנו, היא קואליציה רחבה ככל האפשר, שלא תהיה תלויה בלעדית באף שותפה. לכן, המטרה היא ממשלה שתכלול בתוכה הן את "יש עתיד" והן את ש"ס ואולי אף יהדות התורה. לפיכך, הליכוד מעוניין בפשרה בנושא השוויון בנטל, כזו שתהיה מספיק משמעותית כדי לספק את "יש עתיד" ו"הבית היהודי" אך מידתית באופן שתאפשר לש"ס לחיות עמה ולהציגה כהישג שמנה פגיעה חמורה יותר ב"עולם התורה". פתרון כזה הוא כמעט ריבוע המעגל.

במידה ולא תמצא פשרה כזאת, מן הראוי שהליכוד, כתנועה לאומית, יעדיף את הצד הלאומי, המתגייס ותורם, על פני החרדים. זה רצון מצביעי הליכוד, המעדיפים את מי שנושאים עמם את האלונקה ושוכבים לצדם במארב, מסכנים את חייהם ואת חיי בניהם במאבק על קיום המדינה וביטחונה, על פני המשתמטים מגיוס.

אלא שנתניהו כנראה מעדיף את החרדים, שהוא סומך יותר על נאמנותם הקואליציונית, הן על סמך ניסיון העבר והן בשל אופיו החשדני כלפי יריבים פוטנציאליים בהתמודדות עתידית על ראשות הממשלה, כמו יאיר לפיד ונפתלי בנט.

בישיבה הראשונה של סיעת הליכוד ביתנו, ביום פתיחת הכנסת ה-19, הצהיר נתניהו שליברמן והוא יושבים ביחד בקוקפיט של ניהול המו"מ הקואליציוני. העובדה שליברמן הנו נאשם העומד לדין פלילי, כנראה שאינה בעייתית כלל בעיני נתניהו, והוא רואה בו דמות ראויה לעיצוב פני ממשלת ישראל. נתניהו וליברמן מחלקים ביניהם את תפקיד החוקר הטוב והחוקר הרע, כך שליברמן חופשי לשחרר את חרצובות לשונו וליצור את הסחרירים הגלויים, מעבר לסחרירים המודלפים.

עד כה, "ישראל ביתנו" הייתה הסמן הימני במאבק לגיוס חרדים, שללה כל פשרה ולעגה לכל פתרונות הביניים כמו מתווה יעלון, ועדת פלסנר וכו'. והנה, האובססיה של ליברמן לשמור על תפקיד שר החוץ בידיו, גורמת לו לתקוף שוב ושוב את יאיר לפיד, ללעוג לו, להקניט אותו. אולי מטרתו היא להוציא את לפיד משיווי משקלו בתקווה שחוסר ניסיונו יחליש אותו במו"מ. מכל מקום, כרגע ליברמן מצטייר כמי שלהוט יותר מכל בקואליציה עם החרדים, ובהליכה מירבית לקראתם בסוגיית הגיוס.

הספין המרכזי שהליכוד מטפטף בתקשורת, הוא הקמת ממשלה עם "התנועה", "קדימה" והחרדים, ללא "יש עתיד". ממשלה כזו מחויבת בהליכה משמעותית לקראת ציפי לבני בהגדרות המדיניות ולתת לה תפקיד בכיר בהובלת התהליך המדיני. לכך "הבית היהודי" לא יתן יד, גם לא רבים מח"כי הליכוד, כך שלאופציה הזאת אין היתכנות מתמטית. לכן, זהו איום סרק.

מאמץ נוסף של הליכוד הוא להפריד בין "יש עתיד" ל"בית היהודי" המשתפות ביניהן פעולה בנושא גיוס החרדים ובנושאים אחרים. לשם כך, מנסה הליכוד לגייס את הרבנים החרד"ליים... מעניין, בתקופת הבחירות עשה הליכוד כל מאמץ לחשוף את הדמון החרד"לי שלטענתו הוחבא מאחורי גבו של בנט. עכשיו הוא פונה לאותו דמון בניסיונות ה"הפרד ומשול"...

"יש עתיד" – "מנוול" גידף הרב הטורט עובדיה את יאיר לפיד, וכך הציב אותו ברשימה הולכת ומתארכת של מקוללים, משולמית אלוני, דרך נתניהו ועד נפתלי בנט. "שונא ישיבות", הוא כינה אותו.

מעניין, ש"שונא הישיבות" הזה, הציב כמספר 2 ברשימתו את ראש הישיבה התיכונית בפ"ת הרב שי פירון.

טומי לפיד ז"ל, הקים מפלגה שעיקרה שנאת חרדים, הסתה נגד החרדים ובוז כלפי הדת, התורה ולימוד התורה. דרכו של יאיר לפיד שונה מאוד מדרכו של אביו. רשימתו היא מופת של אחדות לאומית ויש בה ביטוי לכל הזרמים: חרדי, דתי לאומי, אישה דתית לאומית, התחדשות יהודית וכד'. אין בסגנון של "יש עתיד" שמץ של ביטויי שנאה.

"יש עתיד" חרטה על דגלה את השוויון בנטל והציבה את הנושא הזה על ראש שמחתה. נושא זה ושינוי שיטת הממשל הם שני הנושאים היחידים שבהם הציגה "יש עתיד" עמדה. בכל שאר הנושאים היא בעיקר הלכה בין הטיפות.

בנושא שיטת הממשל היא לבטח תגיע לאיזו הסכמה להקמת צוותים שיקדמו את הנושא, אך תבחן בדרישתה המיידית – צמצום מספר השרים ל-18, דרישה צודקת בעליל. כל פשרה שלה בנושא זה תפגע בה, וככל שהפשרה תתרחק מח"י שרים, כך היא תמית את מעמדה הציבורי.

ובנושא השוויון בנטל – "יש עתיד" חייבת להציג הישגים. לשם כך בחרו בה מאות אלפי אזרחים.

כמובן שכל פתרון יהיה פתרון של פשרה, ועל כל פשרה יתקפו אותה שוויתרה על עקרונותיה. אולם אם הפשרה תהיה כזו שיש בה התקדמות ניכרת לעומת המצב הקיים, היא תוכל לנכס לעצמה את ההישג.

"הבית היהודי" – הציונות הדתית חרטה על דגלה את השילוב בין דת ולאומיות. בהקשר לסוגיה המדוברת – בין לימוד תורה והגנה על המולדת.

"הבית היהודי" הוא המסגרת הפוליטית המייצגת את הציונות הדתית. הצלחתה בבחירות מאפשרת לה לזקוף את גבה השפוף ולהפסיק להתבטל בפני החרדים. אין מי שמתאים יותר להיאבק נגד ההשתמטות מצה"ל בשם לימוד התורה מאשר "הבית היהודי", שחבריה ומצביעיה הם מופת של השילוב בין תורה ושירות צבאי.

נפתלי בנט מבין זאת, והחיבור שלו עם "יש עתיד" הוא ביטוי להבנה הזאת. הצלחתו האישית לשקם את הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית, מעניקה לו עוצמה המאפשרת לו לדבוק בדרכו ולא להיכנע ללחצי המיעוט החרד"לי, שהסתופף בצלו ונציגיו נכנסו בזכותו לכנסת.

יש לקוות שכך הוא יעשה. כוחו של "הבית היהודי" מאפשר לו לשחק תפקיד מוביל בהנהגת המדינה בממשלה הבאה. לשם כך, הוא יידרש להתפשר בניסוחים מדיניים ולתת אור ירוק למו"מ עם הפלשתינאים. הרי גם בנט יודע, כפי שהכל יודעים, שיהיה זה מו"מ עקר. ובכל מקרה, תמיד הוא יוכל לפרוש מן הממשלה.

ש"ס – ש"ס בלחץ. היא רוצה מאוד להישאר בקואליציה ולא לוותר על כוחה והשפעתה, אך קשה לה מאוד לוותר בסוגיית גיוס בחורי ישיבות, נושא שהוא בבת עינו של הרב עובדיה, גם אם לא ממש מעניין חלק ניכר מבוחריה (שרובם מסורתיים שמשרתים בצה"ל).

ראשי ש"ס מרבים לספר על השינוי בחברה החרדית, שבא לידי ביטוי בגידול בגיוס לצה"ל, ביציאה לעבודה ולהשכלה כללית. הם מציגים זאת כמגמה חיובית ההולכת וגדלה. הם טוענים שהם מודעים לצורך בשינוי מדורג.

גם דוברי הליכוד טוענים שש"ס מבינה שמה שהיה לא יהיה ושהיא נכונה לתת ידה לשינוי מושכל.

אם יהיה שינוי מהותי ומשמעותי שש"ס תיתן לו יד, סיכוייו להצליח גדולים יותר מהסיכוי להצליח ללא ש"ס. לכן, יש לראות בחיוב קואליציה בהשתתפות ש"ס, שתחולל שינוי משמעותי בנושא השוויון בנטל.

השאלה היא האם באמת ש"ס מוכנה לכך. נכון לעכשיו, מעבר לאמירות הכלליות על נכונות לשינוי, ש"ס בעיקר נוהגת כ"דובון לא לא". אדרבא, אם היא באמת ובתמים מבינה שכך אי אפשר להמשיך ורוצה להשפיע על השינוי וליטול בו חלק, עליה ליזום ולהציע בעצמה הצעה משמעותית בכיוון זה. אם כך תעשה, תקנה את עולמה.

הבעיה היא, שאנשי "עטרה ליושנה" מתבטלים בפני הרבנים הליטאיים.

"יהדות התורה" – בניגוד לש"ס, מצביעי "יהדות התורה" הם חרדים המאמינים בצורך בפטור הגורף משירות בצה"ל. יש תהליכי ישראליזציה בקרב הציבור החרדי, וככל שהרבנים יהיו מוכנים להתפשר ולהקל, הציבור שלהם ישמח ויתמוך בכך. אולם קשה לי לראות את הרבנים מתפשרים ונותנים ידם לשינוי.

ואף על פי כן, אם ש"ס תהיה שותפה לממשלה שתחולל שינוי בנושא, יתכן ש"יהדות התורה" בכל זאת תצטרף, על מנת להשפיע ולמתן את השינוי, וכדי שלא לאבד את השפעתה על הובלת חיי הדת בישראל לנוכח תחייתה הפוליטית של הציונות הדתית, הלוטשת את עיניה לניהול חיי הדת כדי לחולל בהם שינוי משמעותי.

"התנועה" – ציפי לבני ספגה מכה קשה בבחירות. היא לא חזרה לפוליטיקה כדי לעמוד בראש סיעה בגודלה של מרצ. היא סנדלה את עצמה בהצהרות שהיא חזרה לפוליטיקה כדי להישאר, ולכן לא תפרוש כעת. באופוזיציה, היא תאלם בין שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון ותעלם. עמיר פרץ יאפיל עליה כאופוזיציונר. היא באה כדי להישאר, אך אם תישאר באופוזיציה, לא תשרוד. לכן, היא תעשה כל מאמץ להצטרף לממשלה.

מאחר והיא חרטה על דגלה את הנושא המדיני, ובאמת ובתמים זה הנושא המעניין אותה וחשוב לה, היא תהיה זקוקה לסולם מדיני כדי להצטרף לממשלה בלי להתבזות. השאלה היא האם נתניהו ירצה להעניק לה סולם כזה, תלויה ביכולתו להקים ממשלה יציבה בלעדיה. בינתיים, הוא יעשה כל מאמץ להשאיר אותה בתמונה, אם לא כשותפה אמתית, כדחליל לאיים על הפרטנרים האחרים במו"מ הקואליציוני.

ציפי לבני יודעת היטב שאין פרטנר פלשתינאי לרעיונותיה המדיניים, שהרי גם את הצעותיו של אולמרט, להן היא התנגדה וממשיכה להתנגד, הם דחו. אולם היא מקווה שנתניהו יהיה מעוניין לנהל מדיניות שתיצור לממשלתו תדמית מתונה בעולם, ויסכים לניסוחים שהיא יכולה לחיות אתם.

בנושא השוויון בנטל, "התנועה" תתמוך בכל מתווה שיושג, כדי להיכנס לממשלה.

השאלה היא מה יעשה פרץ. וליתר דיוק – לאן חותר, תרתי משמע, פרץ? הוא פרש ממפלגת העבודה כשהתירוץ המרכזי היה סירובה להתחייב שלא להצטרף לממשלת נתניהו. בינתיים מפלגת העבודה בחרה באופוזיציה ו"התנועה" מנסה לזחול לממשלת נתניהו. סיכוייו של פרץ להיות שר נמוכים. לכן, לא מן הנמנע שהוא יחתור תחת לבני, ינסה למצוא פרטנר לפילוג סיעתה ואולי לחבור בהמשך למפלגת העבודה כדי לחתור בה, יחד עם הגרורות שהשאיר בתוכה, תחת שלי יחימוביץ'.

"קדימה" – את הדגלים המרכזיים – השוויון בנטל והפיטריה הגרעינית הפאתטית, שאול מופז קיפל מזמן והמיר אותם בדגל ה"אל תדרכו על מופז".

עם הדגל החדש הזה הוא יצטרף לקואליציה. כל מה שהוא ירצה הוא להיות שר. איזה שר? איזה שר שיתנו לו. ואם הוא יקבל את מבוקשו, הוא יציג זאת כהישג בנושא השוויון בנטל ומניעת ההרפתקה הצבאית באיראן.

            הספין של אולמרט

כאשר כל הפוליטיקאים הרלוונטיים משתמשים בעיתונאים כדי לקדם את הספינים הקואליציוניים שלהם, גם פוליטיקאי לא רלוונטי כאולמרט לא יישב בחיבוק ידיים.

חתן פרס ישראל לעיתונאות, נחום ברנע, שזקנתו מביישת את בחרותו, מתפקד בשנים האחרונות כשופרו של אולמרט. הקיסם שהוא הוסיף למדורת הסחרירים, היא כתבה על העדפתו של נתניהו את המפלגות החרדיות, מתוך חשש שאם יוותר עליהם, בשלב זה או אחר לפיד יפרק את הממשלה והחרדים יחברו לאולמרט ויעניקו לו את השלטון.

מה עומד מאחורי הספין הפאתטי הזה? רצונו של אולמרט לאותת שהוא עוד בתמונה.

* "חדשות בן עזר"