הבלוג של אורי הייטנר

            ברגל שמאל

ח"כ רות קלדרון ("יש עתיד") תהיה אחת הח"כיות האיכותיות ביותר בכנסת ה-19. אין לי בכך ספק, מהיכרותי האישית עמה ובעיקר מהיכרותי עם מפעל חייה. יש מעט מאוד אנשים בחברה הישראלית, שתרמו כמותה לצביון היהודי שלה, להגדיל תורה ולהאדירה, ברוח תרבותית, ערכית, פולרליסטית אמתית. רות משלבת חזון ומעש, ואם אמרו חז"ל שמי שמעשיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת, כאילו כתבו זאת עליה.

ולכן, כל כך הצטערתי על המעידה שלה, בימיה הראשונים כח"כית, במשפט הזוי שכתבה בדף הפייסבוק שלה, לנוכח הרושם שעשו עליה אותם ח"כים ערבים בהפגנתם סרת הטעם – נטישת המליאה טרם שירת ההמנון הלאומי. וכך כתבה רות: " צר מאד היה לי ביציאת חברי הכנסת הערביים לפני שירת 'התקוה'. מישהו מכיר מאמצים לתקן את המילים כך שיכילו את כל אזרחי ישראל?"

ישראל היא מדינה יהודית דמוקרטית. כמדינה דמוקרטית, היא מדינתם של כל אזרחיה, והדבר בה לידי ביטוי בזכויות המלאות לערבים כפרטים. אולם זהותה הקולקטיבית, הלאומית, היא יהודית. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. היא מדינת הלאום היחידה של היהודים, והיא מדינת הלאום רק של היהודים. היא אינה מדינה דו לאומית, היא אינה מדינה רב לאומית. זו מהותה, זו סיבת הקמתה, זו תכלית קיומה, זו מהות מגילת העצמאות שלה, ששיאה ההכרזה: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל".

הביטוי לזהותה הקולקטיבית של מדינה הוא בראש ובראשונה סמליה – ההמנון, הדגל, סמל המדינה. מן הדין ומן הראוי שההמנון, הדגל והסמל יבטאו את היותה של ישראל מדינת הלאום היהודי. וכאלה הם באמת.

לפני חודשים אחדים יצאתי להגנתו של השופט ג'ובראן, שצולם בטקס החלפת נשיאי בית המשפט העליון כאשר עמד דום ושפתיו לא נעו. במאמר תחת הכותרת "נפש ג'ובראן הומיה", הבעתי הבנה לבחירתו שלא לשיר את ההמנון, שאין הוא מזדהה עם מילותיו, כל עוד הוא כיבד אותו בעמידת דום בעת שירתו.

התנהגותם גסת הרוח של הח"כים שנטשו את המליאה טרם שירת ההמנון, ראויה לגינוי והוקעה ולא להבנה. ספק אם עוד מיעוט לאומי בעולם מרשה לעצמו לנהוג כך כלפי המנון מדינתו.

חבל שרות קלדרון החלה את דרכה כח"כית ברגל שמאל, תרתי משמע. חזקה עליה, שמעידה זו אינה סימן לבאות.

            פרוש מטיף לביטול תורה

ח"כ מאיר פרוש ("יהדות התורה") מאיים ב"כיכר תחריר 2" אם יוחלט על גיוס בחורי ישיבות לצה"ל. בכך הוא  מצטרף לאיומים במלחמת אחים אם תתקבל החלטה כזו.

ואני תמה – מי יילחמו במלחמת האחים הזאת? מי שאינם יכולים לשרת בצה"ל, כיוון שתורתם אומנותם והגנה על המולדת היא בעיניהם ביטול תורה? הם יבטלו תורה כדי להילחם במלחמת האחים?

משוואה מעניינת – מלחמה על קיומה של המדינה היהודית והגנתה מפני אויביה היא ביטול תורה. מלחמת אחים היא מלחמת מצווה.

            המתרפסים

הרבנים החרד"לים, המתרפסים בפני הרבנים החרדים ומנסים להטות את "הבית היהודי" בראשות נפתלי בנט מדרכו, שכחו כנראה, שהרבנים בפניהם הם מתרפסים, העזו בחוצפתם ובעזות מצחם לבטל גיורים של הרב דרוקמן, שאינו כשר בעיניהם.

            אהוד, אהוד, אהוד ואהוד

לאהוד (אודי) מנור, כמו גם לעורך המכתב העתי אהוד בן עזר אהדה יתרה לאהוד ברק ולאהוד אולמרט. וכפי שקורא לאוהדים שרופים, לעתים זו אהדה המקלקלת את השורה.

מאחר ושיבחתי ביומן את תוצאות מלחמת לבנון השניה ומבצע "עמוד ענן" (האמת היא שלגבי "עמוד ענן" אולי עוד מוקדם לשפוט – אמנם הגבול שקט אחרי 13 שנה, אבל מדובר עדין בפרק זמן קצר מידי, להבדיל מגבול לבנון), סונט בי אודי מנור, במאמרו "צמד האהודים ורגשות הציבור", על שלא נתתי את הקרדיט לאהוד (לבנון השניה) אולמרט ולאהוד ("עמוד ענן") ברק.

ותמהתי, על פי מה מגדיר אודי מנור את זהותם של מצביאי המערכות? אם המצביאים הם ראשי הממשלה, הרי הראויים לברכה הם אולמרט ונתניהו. אם הראויים לשבח הם שרי הביטחון, הרי אלו הם פרץ וברק. אם אין קנה מידה אחיד, אולי מי שראויים לשבחים הם דווקא נתניהו ופרץ, להם מנור אינו נוטה חסד בדרך כלל, וכך גם הפעם?

ומה נאמר על המצביא של הנסיגה מלבנון, ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק? אני תמכתי בנסיגה מלבנון שנים רבות לפני שהייתה פופולארית, וגם לקראת ביצועה. אך כדאי לזכור כיצד היא נעשתה. עד הרגע האחרון, השאיר ברק את חיילי צה"ל בלבנון כבשר התותחים של משאל העם שתכנן על נסיגה מהגולן. הרי הוא התחייב שתוך שנה יוציא את צה"ל מלבנון "ב-הס-כם", כפי שנהג להגדיר זאת (הפרדת ההברות במקור) וכוונתו הייתה להסדר עם סוריה, אליו אמורה הייתה להסתפח הנסיגה המיוחלת מלבנון כסוכריה למשאל העם. משמאמציו להסכם עם סוריה עלו בתוהו, נשאר עם ההבטחה לנסיגה מלבנון בתוך שנה, אך ללא תכניות מסודרות והכנות נאותות. וכך הנסיגה הייתה לבריחה, תוך הפקרת צד"ל, כאשר חיזבאללה מזנב בנו, ותוך פגיעה קשה בכושר ההרתעה בצה"ל. התוצאה לא איחרה לבוא. חיזבאללה חימם את הגבול סביב פיקציית "חוות שבעא" והשיא היה בחטיפת חיילי צה"ל בהר דב. ברק הציב אולטימטום של 24 שעות, ובחלוף האולטימטום לא עשה דבר. בכך נזרע הזרע למלחמת לבנון השניה.

ומדוע אני מזכיר זאת? לא כדי להמעיט בזכויותיו של ברק במבצע "עמוד ענן". ובכלל, זכויותיו של ברק רבות ותרומתו רבת השנים לביטחון המדינה לא תסולא בפז. אני מזכיר זאת כדי לציין, שיש לשפוט את האנשים על פי המעשים ולא להיפך. לא לְאֱהוֹד אֵהוּד זה או אחר ולתמוך בכל מעשיו ללא בחינה ביקורתית ולשלול מכל וכל מעשיו של אחר. אותו ברק הצליח במקרה אחד וכשל במקרה אחר, וכך גם אחרים.

עמדתי השלילית הקשה כלפי אהוד אולמרט והרכה כלפי ברק, אינם גורמים לי להמעיט מהישגיהם, ועשיתי זאת פעמים רבות, גם מעל במה זו ורק לאחרונה. רק לפני שבועות אחדים, ביומן הבחירות, בעקבות השתלחות גסה ושקרית של פייגלין כלפי אולמרט, הזכרתי את הישגי לבנון השניה וציינתי שמי שנושאים באחריות להצלחות הללו, הם שני הפוליטיקאים האחרונים שניתן לחשוד בי שאני חפץ ביקרם – אולמרט ופרץ, אולם כאשר הם ראויים לשבח, יש לשבח אותם. הם אחראים להחלטה הנכונה מאוד לא להבליג עוד ולפתוח במלחמה. הם אחראים לכשלים החמורים מאוד בניהולה ובקבלת ההחלטות במהלכה. ומעל הכל, הם אחראים למבחן התוצאה – הצלחה גדולה; שש וחצי שנות שקט מוחלט בגבול שדימם במשך 40 שנה. שני האהודים, כראש ממשלה ושר ביטחון, ראויים לשבחים רבים גם על הפצצת הכור הסורי (למרות שמאז הם מתגוששים ביניהם במלחמת קרדיט ילדותית על הפעולה). שני האהודים ניהלו יחד גם את "עופרת יצוקה", מבצע הכרחי, שתוצאותיו לא היו מזהירות - מיתון של טרור הטילים, אך לא הפסקתו.

ביקורתי החריפה על שני האהודים היא בנושאים אחרים לגמרי. בקמפ-דיוויד ביצע אהוד ברק את המהפך המדיני החריף ביותר בתולדות המדינה, שסיבך קשות את מדינת ישראל עד היום ועוד שנים רבות קדימה, כאשר שבר את הקונסנזוס הלאומי, עקף משמאל את מרצ ושלום עכשיו, והציע לפלשתינאים הצעה מטורפת (בהמשך להצעה מטורפת שהציע לאסד). משהם דחו את ההצעה, הוא המשיך לדבוק בה ועד היום לטעון שאין בלתה (בקרוב בכוונתי לכתוב על כך מאמר בפני עצמו, ולכן לא ארחיב). כמוהו נהג גם אולמרט, שהרחיק לכת אף יותר ממנו. אולמרט הוסיף חטא על פשע, כאשר מתוך רצון להשאיר את עצמו בתודעה כמי ש-כמעט הביא לשלום ובשל קנוניה של הימין הקיצוני ועושי דברו במשטרה ובפרקליטות הודח, ושרק חזרתו לשלטון תביא לשלום המבורך - היה לדוברו של אבו מאזן, תוך האשמות חסרות שחר כלפי ישראל ה"סרבנית". ובניגוד לדבריו של מנור, בסוגיה האיראנית אולמרט אינו נמצא באותו צד עם נתניהו וברק, אלא דווקא עם פרס, כפי שתעיד הופעתו הזחוחה והיהירה בתכניתה של אילנה דיין.

עיקר ביקורתי על אולמרט היא על היותו פוליטיקאי מושחת ועל כך שגם כעבריין מורשע וכנאשם בשוחד - תחת להסתגר מבויש בביתו, הוא ממשיך להתרוצץ בכל רחבי העולם ולגרום נזק למדינת ישראל, כנקמה על שהקיאה אותו מהנהגתה.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. בין עשרת הטובים שבהם, אין אחד ששמו אהוד.

* "חדשות בן עזר"