האם צו איסור הפרסום על פרשת זיגייר הייתה מוצדקת? מאחר ואין בידיי הפרטים ולא שיקולי ההחלטה, איני יכול לקבוע עמדה. עקרונית, חזקה עליי שכל מקבלי ההחלטות, במערכות הביטחון, המדיניות והמשפט הם בני אדם, וככאלה הם עלולים לשגות. להבנתי, שאף היא אינה מבוססת על כל המידע הרלוונטי, המשך הטלת צו איסור הפרסום הגורף אחרי הפרסום באוסטרליה לא היה מוצדק.
דבר אחד בטוח – צו איסור הפרסום הוטל על פי חוק, בידי המוסמכים לכך על פי חוק – שופטי בית המשפט. ובמקרה זה מדובר בשופטי בית המשפט העליון, שהערעורים על הצו בערכאות הנמוכות יותר, הגיעו לפתחו.
יש שופטים בירושלים. אפשר ולעתים רצוי לחלוק עליהם, אולם החלטות בית המשפט מחייבות כל אזרח. זה הבסיס לקיומה של מדינת חוק.
במדינת חוק, שמירה על החוק וכיבוד החלטות בית המשפט מחייבות גם את נבחרי הציבור. השוויון בפני החוק הוא אחד מעיקרי שלטון החוק.
הח"כים מטעם ה"שמאל" הרדיקאלי – אחמד טיבי, דב חנין וזהבה גלאון, צפצפו על החוק והפרו ביודעין ובמזיד את החלטות בית המשפט, כאשר הדליפו במליאת הכנסת, בשידור חי, את פרטי פרשת זיגייר. לאחר מעשה הם הסבירו שבמקרה זה עומדת להם החסינות המהותית.
החסינות הפרלמנטרית נועדה להגן על חברי הפרלמנט מפני התנכלות השלטון, השולט על גורמי האכיפה, לבל ישתמשו בכוחם לרעה כדי לפגוע בנציגי האופוזיציה. היא נועדה למנוע מצב שבו, לדוגמה, ערב הצבעה חשובה בפרלמנט, לפתע יעצרו חברי פרלמנט מן האופוזיציה בתואנת שווא. היא נועדה למנוע התנכלות משטרתית לחבר פרלמנט שהשלטון חפץ בפגיעה בו.
החסינות הפרלמנטרית בישראל הייתה גורפת, אולם לנוכח ריבוי מקרי שחיתות ופלילים של ח"כים, והחשש שמא הכנסת תשמש עיר מקלט לעבריינים פליליים, חלו שינויים בחקיקה, והיום ח"כ יתקשה להתחמק מן הדין הפלילי בשם החסינות.
החסינות המהותית, לעומת זאת, נועדה להגן על ח"כ שעבר עבירה בתוקף תפקידו הפרלמנטרי. הח"כים המבצעים עבירה ומשתמשים בחסינותם המהותית, טוענים שהדבר נעשה במסגרת מילוי תפקידם ושליחותם, כמייצגי הציבור שבחר בהם והשקפת העולם שבשמה הם נבחרו. החסינות הזאת היא מוחלטת, אם מתקבלת הטענה שהעבירה נעשתה במסגרתה.
אמחיש זאת בשתי דוגמאות, משני קצוות הקשת הפוליטית. ח"כ פייגלין נעצר בעבר לא אחת בעת שהתפלל בהר הבית, בניגוד לחוק. עתה, כחבר כנסת הנאבק נגד החוק הזה, יוכל פייגלין לטעון במידה רבה של צדק, שהחסינות המהותית מאפשרת לו לבצע את האקט ההפגנתי הזה. המקרה הקיצוני לצד השני הוא השתתפותה של ח"כ חנין זועבי במשט המרמרה. אף שהיה זה מקרה קיצוני ביותר של הפרת חוק ופעולה נגד ביטחון המדינה, זועבי לא הועמדה לדין פלילי, בזכות חסינותה המהותית.
האם החסינות המהותית חלה על הפרת צו איסור פרסום של בית משפט? אני רואה הבדל עקרוני בין עבירה זו לעבירות מן הסוג שהזכרתי. גם אם פייגלין כח"כ יפר את החוק בהר הבית, תהיה זו הפרת חוק נקודתית, שלא תשנה את המצב הכללי. אירוע מרמרה היה מתרחש באופן דומה עם זועבי או בלעדיה. לעומת זאת, ברגע שח"כ מפר בשידור חי צו איסור פרסום, הוא הפך את הצו לאות מתה והכשיל לחלוטין את מטרת הצו של בית המשפט. בעיניי, אין ח"כ זכאי לפריבילגיה כזו ואין לראות בה מימוש חסינותו המהותית.
לאחרונה אנו מרבים לדבר על "פוליטיקה חדשה" – מן הראוי שנאמץ פוליטיקה של כיבוד החוק, ושל דוגמה אישית של הח"כים לכיבוד החוק.
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
