הבלוג של אורי הייטנר

            יש לי נציגה

בשבוע השני של הכנסת ה-19, היה בה מחזה יוצא דופן, שספק אם היא ידעה כמותו בעבר. נאום בכורה של ח"כ, היה לשיעור תלמוד מרתק. לא, לא היה זה נאום של גבר חרדי. היה זה שיעור של אישה "חילונית" (איני יודע האם כך היא מגדירה עצמה, אך כזו היא על פי ההגדרות הסטריאוטיפיות המקובלות) – רות קלדרון מ"יש עתיד".

היה זה נאום מיוחד במינו, שבו ח"כ קלדרון עלתה לדוכן כשספר תלמוד בידיה, שיתפה את המליאה בעולמה התרבותי ובמקומו של התלמוד בחייה, קראה טקסט במקורו הארמי ובתרגום לעברית, והמשיכה בשיעור מרתק, המשלב בתוכו מדרש אקטואלי שלה על המדרש, שדרכו היא העבירה את מסריה; על מקומו המשמעותי של לימוד התורה בחייה, ובעיניה – בחיי העם היהודי והחברה הישראלית. על הדרך להתמודד עם מחלוקות בתוך העם היהודי והחברה הישראלית. והכל, בדרכה המיוחדת, המלאה חוכמה, עומק, יושרה, ענווה, קסם אישי והומור.

הנה, קישור לנאום:

http://www.youtube.com/watch?v=ktDfdxLcUtk&feature=youtu.be

לא הצבעתי בבחירות לרות קלדרון ולמפלגתה, אולם כששמעתי את דבריה, חשתי שיש לי נציגה בכנסת; לי ולעולמי – עולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. רות, מאושיות עולם ההתחדשות היהודית, היא נציגה אוטנטית שלו, והיא מביאה לכנסת רוח חדשה. נפתלי בנט, מנהיג "הבית היהודי", קישר בדף הפייסבוק שלו את נאומה וכתב: "משהו חדש מתחיל". הסכמתי עמו, וחשבתי ביני לביני, שאם "הפוליטיקה החדשה" שמפלגתה של רות הבטיחה, היא הנאום הזה – זוהי פוליטיקה הרבה יותר ראויה מהישנה, הרבה יותר נקיה, הרבה יותר עמוקה ויש בה הרבה יותר אמת.

רות קלדרון מביאה את השורשים היהודיים אל תוך השיח הפוליטי, ובכך היא הופכת אותו לשיח יהודי. בכך, היא קובעת עובדה - השיח היהודי אינו נחלתם של הדתיים האורתודוכסיים בלבד, אלא של כל היהודים. היא מביאה עמה בקיאות בתורה, יצירתיות ופתיחות בדרישתה ופרשנותה ובעיקר – אהבת התורה, אהבת לימוד התורה. להבדיל משולמית אלוני, שהתהדרה בידענותה (המוגבלת למדיי, יש לציין) במקורות ישראל, כחומר מודיעיני לנגח בו את הדתיים בדיונים תוך שימוש בנשקם, רות קלדרון באה מאהבה, ואינה משתמשת במקורות ישראל כנשק, אלא כשפה; שפתה האמתית, הטבעית.

בפרק הקודם של היומן ביקרתי את רות על מעידתה בנושא ההמנון, וסיימתי באמונה שחזקה על רות קלדרון, שהמעידה הזו אינה מעידה על המשך דרכה. אני מאמין שנאום הבכורה שלה, הוא – ולא אותה מעידה, מעיד על המשך דרכה.

            אליק לא נולד מהים

אהבתי מאוד את נאומה של רות קלדרון והתרגשתי מאוד כששמעתי אותו, אבל איני יכול לומר עליו "הסכמתי עם כל מילה". הסכמתי עם רוח הדברים ועם רוב הדברים, אבל מסר אחד בדבריה אינו מקובל עליי.

רות הזכירה בדבריה את השורה "אליק נולד מהים". זוהי שורת הפתיחה של ספרו של משה שמיר "במו ידיו – פרקי אליק", הספר שכתב על אחיו אליק, שנפל במלחמת העצמאות.

משה שמיר הקדים את זמנו ואת ההתחדשות היהודית, עוד בטרם הייתה התחדשות יהודית ועוד בטרם רבבות ישראלים "חילונים", למדו תורה, עסקו ביהדות, יצרו תרבות השואבת מן המסורת ומחדשת אותה. משה שמיר היה תלמיד חכם, ששפתו – השפה היהודית על כל רבדיה. אם נחפש בדור הסופרים ואנשי הרוח של תש"ח את ניגודו של סטריאוטיפ הדילוג "מהתנ"ך לפלמ"ח" כדבר הקלישאה, הרי זהו משה שמיר.

שמיר כתב על אחיו שהוא נולד מהים, כביטוי לכך שהוא נולד סמוך לשפת הים, שהייתה תבנית נוף מולדתו וילדותו. שלא בטובתו, השורה הזו הפכה, בקרב החוגים שאני משתייך אליהם – חוגי ההתחדשות היהודית, למשל ולשנינה, סמל לישראליות צברית נטולת שורשים ומנוכרת לרבדים התרבותיים העמוקים של היהדות. "לא נולדנו מהים" אנו נוהגים לציין, כאנטיתזה לאליק. משה שמיר כאב את הפרשנות הזו ולחם נגדה עד יומו האחרון, בראיונות ומאמרים רבים. ועל אף חירות הפרשנות של הקורא, מן הראוי שנפסיק לעשות שימוש בפסוק זה, המנוגד כל כך ל"כוונת המשורר", ושיוצרו כה נפגע ממנו.

חלק מן החלוצים הציונים שהתנתקו מהגולה – הרחיקו לכת בלהב המרד, שפכו את התינוק עם המים והתנתקו מן התרבות היהודית שסימלה בעיניהם את העולם הישן. במידה מסוימת, ההתחדשות היהודית במרחב החילוני היא מרד במרד. מן הראוי שלא נרחיק לכת בלהב המרד-במרד ונשפוך גם אנו את התינוק עם המים. בחוגי ההתחדשות היהודית שבתוכם אני פעיל, קיימת תופעה של זלזול בתרבות הארצישראלית שנוצרה כאן והצגתה כתלושה ורזה. ודאי שיש בתרבות הישראלית ביטויים כאלה, אך יש גם ביטויים הפוכים ובסה"כ היצירה הזאת היא כשלעצמה התחדשות יהודית מופלאה. ודווקא שמיר ונעמי שמר, אותם הזכירה רות בנאומה, הם ביטוי לעומק התרבותי היהודי הספוג בכל מילה ובכל שורה ביצירתם. אחת התוצאות של הבערות הקיימת בתוכנו כלפי היהדות, היא חוסר היכולת להבין לעומקם את יצירותיהם של שמיר ושמר, של עמיחי ומאיר אריאל, של ביאליק ושלונסקי, שהמעיין של כל עולם האסוציאציות שלהם, הוא מקורות ישראל.

דווקא מאחר ורות קלדרון היא הנציגה האוטנטית והנאמנה של עולם ההתחדשות היהודית בכנסת – מוטלת על כתפיה האחריות להימנע מאמירות כאלה, שאינן מוסיפות להתחדשות היהודית, אלא גורעות ממנה.  

            לשם שינוי

ב"שינוי" של טומי לפיד, לא היה מקום לרב חרדי כדב ליפמן, לרב דתי לאומי כשי פירון במקום השני ברשימה, ולאשת רוח דתית לאומית כד"ר עליזה לביא. גם תלמידת חכמים "חילונית" כרות קלדרון לא הייתה מוצאת את מקומה במפלגה זו. אני מנסה לדמיין את טומי לפיד מאזין לנאומה של קלדרון, והתמונה שעולה לנגד עיניי היא צחוק של לעג ובוז לאישה המדקלמת מהספר העבש והארכאי הזה, המלא בדקדוקי הלכות מיותרות ובאמונות תפלות. לעומת זאת, יאיר לפיד ישב מרותק והתענג על דבריה של קלדרון.

פוליטיקה חדשה - גם במשפחת לפיד.

            הבוקר שלאחר הפשרה

בסופו של דבר תהיה פשרה כלשהי בנושא השוויון בנטל. מה תהיה דמותה – איני יודע. גם איני יודע האם אתמוך בה או אתנגד לה.

דבר אחד אני יודע בוודאות – למחרת הפשרה ינגחו אותה ויציגו אותה ככניעה לחרדים, כלגיטימציה להשתמטות ויאיר לפיד יופגז בבליסטראות מילוליות על היותו "פוליטיקאי ישן" שמכר את עקרונותיו בנזיד מושב מעור צבי וכו'.

תהיה מידה של צדק בביקורת הזאת, כיוון שכל פתרון שאינו גיוס שווה לכל אזרחי יהודי בישראל, אינו  פתרון צודק. ומן הראוי שיהיו מי שיציבו לנגד החברה הישראלית את האידיאל.

אלא שהפוליטיקה היא אמנות האפשרי, ומי שיתעקש להגשים בה את האידיאל, לא יוכל להשפיע ולשנות כלל. בפוליטיקה, יש לנסות להשפיע באמצעות שינוי המציאות הקיימת והתקרבות לעבר האידיאל, ככל הניתן בכל תקופה. שינוי משמעותי בחולי החברתי הנובע מהשתמטות החרדים משירות בצה"ל יעשה רק באמצעות פשרה.

פשרה – כשמה כן היא. אין היא אידיאל, אלא פשרה על האידיאל. אין להציג אותה כאידיאל, יש להציב מולה את האידיאל, אך אין לשלול אותה כיוון שאינה אידיאל.

אל הפשרה יש לבוא ברוח חיובית. אי אפשר להגיע לפשרה, ברוח סגנונו של טומי לפיד, עם הבוז הבוטה כלפי החרדים, כלפי הדת, כלפי התורה ולימוד התורה. יש לבוא אל הפשרה ברוח נאומה של רות קלדרון.

קלדרון באה לשיח הזה כאל שיח של אחים. היא לא באה בשם הגיוס החיוני לצבא כנגד לימוד התורה המיותר. ההיפך הוא הנכון, היא באה בראש ובראשונה בשם התורה ולימוד התורה, מתוך כבוד והערכה רבים ללומדי התורה באשר הם והכרה בחשיבותו של לימוד התורה. ובצדק היא מציגה את האידיאל האמתי – על כל היהודים ללמוד תורה, על כל היהודים לשרת בצה"ל.

האידיאל הזה עשוי להיות הבסיס לפשרה – שיפור משמעותי בנושא גיוס חרדים לצה"ל, לצד שיפור משמעותי בנושא לימוד התורה של החילונים. ... אלא שלשם כך, על החרדים להכיר בלימוד התורה של החילונים כלימוד תורה...

בתפילתה בסוף הנאום, ייחלה רות ל"שלום, ביננו ועם שכנינו". זה הסדר הנכון.

* "חדשות בן עזר"