הבלוג של אורי הייטנר

זה החל בידיעות מחרידות על ישראל שהעלימה אדם ורמזים על כך שביימה את התאבדותו בכלא ולאחר מכן הפעילה מנגנון השתקה חשוך כדי לכסות על הפשע.

מתברר שלא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה. אף אחד לא הועלם. שום התאבדות לא בוימה. אדם שסיכן את ביטחון המדינה נעצר. בהסכמתו – משיקולי ביטחון כולל ביטחונו האישי, מעצרו היה תחת שם בדוי. במהלך מגעים על עסקת טיעון, בדרך לכתב אישום, התאבד. יתכן שהייתה רשלנות בכך שלא נמנעה התאבדותו (אם כי יש תאוריה מקובלת, שאין כל דרך למנוע מאדם הנחוש להתאבד, לממש את רצונו). משפחתו של העציר הייתה מיודעת מן הרגע הראשון בדבר מעצרו. לאיש היו שלושה עורכי דין ועורך דין רביעי פגש אותו. אוסטרליה, מדינה שהוא היה אזרח גם שלה (הוא היה גם אזרח ישראלי) הייתה מיודעת בעובדת המאסר. והכל נעשה תחת בקרה משפטית בכל הערכאות האפשריות, כולל בית המשפט העליון בהרכביו הליברליים ביותר. כמובן, שהוטל איסור פרסום על הפרשה, כיוון שפרסומה עלול היה להזיק לביטחון המדינה ולסכן חיי אדם. עצם העובדה, שבמשך למעלה משנתיים הפרשה לא פורסמה צמצמה מאוד את הנזק האפשרי, ועצם הפרסום כעת גרם לנזק כזה.

ישראל מתמודדת עם איומים ביטחוניים שאף מדינה אינה מתמודדת עם שכמותם, ואנו יכולים להתגאות לא רק בהצלחותיה במלחמה החשאית המודיעינית, אלא גם באופן הדמוקרטי והחוקי שבו הדברים מתנהלים, כפי שהוכח בפרשה זו.

לא היה בפרשה כל רבב מבחינה דמוקרטית ומשפטית. אבל היה כאן מחדל הסברתי. ישראל נמצאת תחת מתקפת דה-לגיטימציה מבחוץ ולמרבה הבושה גם מבפנים, וכל מה שעלול לפגוע בה ולהציגה באור שלילי, אנטי דמוקרטי, פוגע בזכויות האדם וכו', מנוצל לצרכי המתקפה הזאת. גם במלחמה הזאת, המערכה על דעת הקהל, על ישראל לגלות יוזמה, תקיפות ויצירתיות – להיטיב לתקוף ולהתגונן. בפרשה הזאת, כשלנו מבחינה הסברתית.

הכשל היה העיכוב למשך יממה תמימה בצמצום צו איסור הפרסום הגורף, לאחר הפרסום בטלוויזיה האוסטרלית. הייתה זו יממה, שבה הזירה הופקרה לשוחרי רעתה של ישראל מחוץ ומבפנים, בתקשורת ובכנסת, ללא מתן רשות הדיבור לאמת. היו אלה עשרים וארבע השעות הקריטיות בקרב על דעת הקהל, שבהן איבדנו נקודות רבות.

מן הראוי היה להיערך בעוד מועד להסרת צו איסור הפרסום ברגע שהפרשה תפורסם ברשת רצינית בעולם. מן הראוי היה שצוות מקצועי יצפה בזמן אמת בשידור בטלוויזיה האוסטרלית, ובתוך שעה יאמוד את הנזק ויחליט מה הפרטים שאין עוד טעם להסתירם ולפרסמם ביוזמתנו, תוך מתקפת הסברה בתקשורת הישראלית, העולמית ובפרט האוסטרלית.

משלא עשינו זאת, במשך יממה תמימה, בשעות הקריטיות ביותר לעיצוב דעת הקהל בטרם הנושא יורד מהכותרות, קולה של ישראל נאלם, ונשמעו רק טיעונים מזיקים, ללא תגובה. בנוסף לכך, עצם האיפול העצים את התחושה שלא זו בלבד שאנו מעלימים אנשים, אנו גם מעלימים את המידע.

למה זה קרה? אני משער, שמה שצריך היה להיעשות במשך שעה – בקרת נזקים וקבלת החלטות מהירות, נמרח לאורך יממה, מתוך רצון לבחון את הדברים ביסודיות ולקבל את ההחלטות הנכונות ביותר. וכך, דיממנו במשך שעות בִּקְרָב ההסברה הֶחשוב הזה. השגיאה הזאת היא התגלמות הקלישאה שלעתים "המצוין הוא אויבו של הטוב". במקרה הזה, המהירות חשובה יותר מהאיכות; מוטב לשגות קצת במהות ההחלטה על אופן צמצום צו איסור הפרסום הגורף, מאשר להפקיר את הזירה לאורך שעות.

המחדל הזה נמשך גם לאחר שבוטל הצו. חלפה עוד יממה תמימה, עד שהגורם המשפטי הבכיר תדרך את התקשורת הישראלית והזרה בעובדות הנכונות. יש לציין, שמרבית התקשורת, והפעם אני רוצה לשבח במיוחד דווקא את אמנון אברמוביץ', הקפידו להציג את העובדות כהווייתן. אין ספק, שדברי אותו גורם בכיר יצרו מהפך בסיקור הפרשה, לפחות בישראל. אם התדריך הזה היה נעשה שעה לאחר השידור באוסטרליה, היה נמנע נזק כבד.

הדבר המטריד ביותר בפרשה, הוא הניצול הציני של גורמים פוליטיים ותקשורתיים את המחדל ההסברתי, כדי להזיק לישראל. שלישיית הח"כים מן השמאל הרדיקאלי חנין-גלאון-טיבי ידעה היטב שבתוך שעות יוסר צו איסור הפרסום ולכן מיהרה להפר אותו בעוד מועד בשידור חי במליאת הכנסת, כדי לקצור את הדיבידנדים הפוליטיים בחוגיהם ולגרום לנזק הרצוי. וגורמים בתקשורת מיהרו להעצים את הדימוי השלילי הקונספירטיבי של הפרשה. אורי משגב מ"הארץ", למשל, פרסם מאמר הזוי בבלוג שלו, שישראל על כל מוסדותיה, כולל המשפטיים, מצטיירת בו בדמות משטר הקולונלים בארגנטינה.  ב-ynet הוכנסה המילה התאבדות למירכאות, כרמז לכך שזו התאבדות מבוימת (!). כה מצער להיווכח עד כמה  גורמים בתוכנו כמהים לנצל כל הזדמנות כדי להזיק למדינה.

* "חדשות בן עזר"