לפני שנים אחדות יצאו לאור כל שירי ביאליק בספר עב כרס, ולצד כל שיר – תרגום. ביאליק, מתרגם גדול כשלעצמו, נהג לומר שלקרוא שירה דרך תרגום, זה כמו להתנשק דרך מטפחת. והנה, כדי להבין את ביאליק, יש צורך במטפחת. איך זה קרה?
ביאליק היה ספוג מורשת ישראל, וכל אות, כל מילה, כל שורה, כל בית בכל שיר שלו רוויים מושגים, ביטויים ואסוציאציות יהודיות. והיהודיות הזאת אינה רק התנ"ך אלא כל רבדיה – המשנה, התלמוד, מדרשי חז"ל וכן רבדי היצירה היהודית שנוצרה בגלות. מי שנוּשָׁל מהתרבות היהודית, נושל גם מביאליק. ומי שחשב שניתן לקיים תרבות ובה דילוג על כל מה שנוצר בין התנ"ך לביאליק, ייצר דור ישראלי שאינו מסוגל להבין לא את התנ"ך ולא את ביאליק.
לא אצטט מתשפוכת השנאה והבוז של אהוד בן עזר כלפי התורה שבע"פ ולומדיה. אומר רק שאין היא מוסיפה לו כבוד.
תרבות אינה צומחת יש מאין, בחלל ריק. תרבות נבנית רבדים על גבי רבדים לאורך הדורות. אין עמים רבים היכולים להתהדר בתרבות לאומית עמוקת שורשים ורבת רבדים כמו התרבות היהודית. הפניית עורף לאוקיינוס התרבותי הזה, בכזאת סלידה, בכזה בוז, בכזו יהירות, בכזו התנשאות, מעציבה מאוד. אין עם ללא תרבות. אין עם יהודי ללא תרבות יהודית. ואין תרבות יהודית המפנה עורף לאוצרותיה.
הציונות לא נועדה לקבור את היהדות אלא להחיות אותה. היא החייתה את השפה העברית, היא החייתה את הקשר הבלתי אמצעי שלנו לתנ"ך, אך במרד המוצדק נגד החיים בגלות, נעשה מרד בלתי מוצדק ביצירה שנוצרה בגלות. לא הכל היו שותפים למרד הזה. אחד העם, גורדון, בובר, ביאליק, ברל כצנלסון, שלונסקי, יהודה שרת הם רק חלק ממי שהציגו אלטרנטיבה תרבותית. אולם איני שופט בחומרה את מי ששפכו את התינוק עם המים. "כשחוטבים עצים עפים שבבים" אמרו מהפכנים אחרים. ואם השבבים ההם היו רצח המוני של בני עמם, המהפכה שלנו יצאה בזול – בסך הכל הניחה בצד פיסות של תרבות, מחכות לגואל. יתכן שאותם חלוצים שבחרו בדרך זו, חשו שללא ההתנתקות מהתרבות היהודית (וחשוב מאוד לציין שההתנתקות הזאת הייתה חלקית מאוד, כפי שמעיד המחקר וכפי שמעידים היומנים שכתבו אותם חלוצים) הם יתקשו להתנתק מבית הוריהם וארץ הולדתם ולבנות את חייהם במולדתם הישנה חדשה. אך גם אם אותו מרד היה הכרחי בעבורם, שילמנו על כך מחיר תרבותי כבד. היום, כאשר יש לנו ארץ משלנו, מדינה יהודית ריבונית עצמאית וחזקה, עם צבא חזק, כלכלה איתנה, תעשיה, חקלאות, הייטק – הגיעה השעה לגאול את פיסות התרבות המודחקות. גאולתן היא גאולה תרבותית שלנו.
אהוד בן עזר מעלה על נס, ובצדק, את התרבות הארצישראלית והישראלית שנוצרה כאן. שלא בצדק, הוא מציג דיכוטומיה בינה לבין אלפים שנות יצירה יהודית. ואין כל מקום לדיכוטומיה הזאת – זו שלנו, זו גם כן. טועה ומטעה מי שמציג את התרבות הישראלית כ"עגלה ריקה", אולם אם ננפה משירתם של ביאליק ואלתרמן, שלונסקי ועמיחי, נעמי שמר ומאיר אריאל את מקורותיהם היהודיים, תישאר עגלה ריקה באמת.
הפניית עורף לחז"ל היא כפיות טובה לאומית, מאחר ואלמלא הם, והמהפכה האדירה שחוללו ביהדות, ששום רפורמה לא תדמה ולא תשווה לה, לא הייתה יהדות, לא היה העם היהודי, העם היהודי היה נשכח בתהומות הנשיה כמו שאר תרבויות קדם. הם לא רק העמיקו והעשירו את היהדות, הם גם הפכו אותה רלוונטית למציאות הפוסט מקדשית, פוסט כוהנית, פוסט מקראית; יהדות שהתאימה את עצמה לתמורות ההיסטוריה והיטיבה לתת להם מענה. יהדות שהיטיבה לתת מענה למציאות של גולה ושעבוד ולשמור על חיות בתנאים הבלתי אפשריים הללו. המהפכה של חז"ל התאימה למציאות גזירות נוראיות של המקרא – מ"בן סורר ומורה" ועד "עין תחת עין". המהפכה של חז"ל הנחילה לנו את היהדות שאנו מכירים – את מחזור השנה ואת מחזור החיים, את ראש השנה ואת חנוכה, את השנה המעוברת ואת סידור התפילה, את בית הכנסת ואת הבר מצווה, את הקדיש ואת בית המדרש.
היו מתנגדים לחז"ל – הצדוקים, הקראים. אילו ניצחו הקראים, חלילה, היהדות הייתה מתאבנת ולא הייתה שורדת. למרבה הצער, האורתודוכסיה של המאתיים שנים האחרונות ובעיקר האורתודוכסיה החרדית, היא הקראות של התורה שבע"פ, המאבנת אותה ומונעת ממנה את ההתמודדות עם המודרנה ועם חיים יהודיים ריבוניים במולדת. ההתחדשות היהודית לא נועדה רק לגאול את הניגון שזנחנו לשווא כדי להחזיר לעצמנו את חוליות התרבות החסרות לעמוד השדרה שלנו, אלא לגאול את היהדות מן הקראים של ימינו, המאבנים אותה ומסכנים את עתידה.
הדרך להתמודד עם אותה קראות, אינה כדרכו של אהוד בן עזר – לאמץ את הדיכוטומיה בין היהדות והתרבות הישראלית ולהוכיח ששלנו יותר גדול, אלא לדחות מכל וכל את הדיכוטומיה הזאת, ולהציג כנגדה את הרצף התרבותי, ואת החיוּת הנובעת ממנו. כפי שחז"ל לא זרקו את התנ"ך אלא המשיכו ליצור את היהדות כתרבות הנובעת ממנו, הולכת ומתפתחת – זו המסורת התרבותית שעלינו לאמץ.
זאת הבשורה התרבותית הגדולה של תנועת ההתחדשות היהודית, שאהוד כותב עליה בבוז, אך עשרות אלפי הישראלים השותפים לה, הם זרם שלא ניתן לעצור אותו. היטיב להגדיר את ההתחדשות היהודית, שנים רבות בטרם הומצא המושג הזה, מורנו ורבנו ברל כצנלסון: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחיה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?"
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
