הבלוג של אורי הייטנר

            פסלנות

ערוץ 10 ציטט את יאיר לפיד באמירה, שאם הוא ישבע אמונים כשר לצד ש"ס, יהיה זה סוף הקריירה הפוליטית שלו. ב"יש עתיד" התנערו מן הדברים, אם כי ההכחשה לא נשמעה חד משמעית, באוזניי המוסיקליות.

איני יודע האם הדברים אכן נאמרו, אולם עצם הגישה הפסלנית הזו שלילית ומזיקה, ומנוגדת לאופן בו יש, לדעתי, לתפוס את הפוליטיקה.

הפוליטיקה נועדה לקדם עניינים, ופסילת אנשים או קבוצות אינה מקדמת דבר, ומצד שני היא מזיקה, מאחר והיא מרחיבה ללא צורך פירוד ושסעים בחברה. בפוליטיקה של קידום עניינים, ההחלטה האם להצטרף לקואליציה נבחנת על פי השיקול הענייני – האם ועד כמה הכניסה תקדם את סדר היום של המפלגה. אם כתוצאה מעמידה על עקרונות – מפלגה אחרת לא תצטרף לקואליציה, הדבר בהחלט מבורך. אולם פסילה מראש של מפלגה, שוללת מראש את האפשרות שאותה מפלגה תתפשר.

אם ניקח כפשוטם את הדברים שיוחסו ליאיר לפיד, הרי המשמעות שלהם היא ש"יש עתיד" תהיה מוכנה לפשרה גדולה יותר אם ש"ס תהיה בחוץ, ולא תסכים אפילו לפשרה קלה, אם ש"ס תהיה בפנים. כמובן שזו גישה פסולה ולא רציונלית.

מאחר ואיננו רוצים לקדם את נושא השוויון בנטל בכוחנות וכפיה, שמחירם החברתי עלול להיות גדול והיכולת ליישומן תהיה קטנה, עדיפה פשרה שגם ש"ס תהיה שותפה לה ולמימושה, ובלבד שיהיה בה באמת שינוי משמעותי לעומת המצב הנוכחי.

אמחיש זאת בדרך מתמטית: אם נקודת המוצא, נקודת האפס לשינוי המצב בנושא השוויון בנטל הוא המצב הנוכחי, והמקום האידיאלי אליו אנו חותרים - גיוס מלא של כל אזרח יהודי לשירות מלא בצה"ל הוא 10, פשרה סבירה נמצאת סביב ה-5. אני מעדיף להתפשר על 4, כאשר ש"ס שותפה לפשרה, מאשר להתפשר על 6 ללא ש"ס.

אולם התנאי לכך, הוא נכונות ש"ס לתת את ידה לשינוי משמעותי. בינתיים, האפשרות הזאת נראית רחוקה. בסיטואציה כזאת, אין מנוס מוויתור על חברותה בקואליציה. אולם למסקנה זו ניתן להגיע רק בבדיקה אמתית במו"מ כן. פסילה מראש היא היפוכה של בדיקה אמתית ושל מו"מ כן.

            החיבוק

כל עוד ש"ס (וכמובן "יהדות התורה") מתעקשת למנוע שינוי מהותי בסוגיית הגיוס, נוצרת מציאות פוליטית, המחייבת בחירה בין ש"ס ו"יש עתיד". הבחירה הזו אינה רק בין מפלגות, אלא בין ישראליות של תרומה למדינה – בביטחון ובכלכלה, לבין חרדות והשתמטות (שאינה מאפיינת כלל את מצביעי ש"ס, שרובם המכריע משרתים בצה"ל ועובדים לפרנסתם, אלא את הנהגת ש"ס המתבטלת בפני החרדות האשכנזית). הבחירה הזאת היא מבחנן של המפלגות המכנות עצמן "המחנה הלאומי".

למרבה הצער, נתניהו וליברמן מאותתים לכיוון ש"ס. גם אם להערכתם הם מקדמים בכך את האינטרס המפלגתי והאישי שלהם, אין ספק שהם אינם מייצגים בכך את בוחריהם ואת האינטרס הלאומי.

לעומת זאת, הבחירה של "הבית היהודי" נכונה וראויה. החיבוק החם בין לפיד ובנט, הוא הבשורה הגדולה ביותר של הפוליטיקה הישראלית לחברה הישראלית בשנים האחרונות. המשמעות החברתית של החיבוק הזה, גדולה יותר מכל משמעות פוליטית וקואליציונית.

יש כאן מסר של הציונות הדתית, שלאחר שנים רבות של שיתוק, בשל המאבק בין הגורמים החרד"ליים המסתגרים, לגורמים המתונים, הפתוחים לחברה הישראלית ושותפים לתרבות הישראלית – סוף סוף ידם של האחרונים על העליונה, והציונות הדתית בוחרת בציונות החילונית כבעלת בריתה. הברית הזאת, לצד הרצתו של הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צהר לתפקיד הרב הראשי, מבטאת בחירה של הציונות הדתית בחברה הישראלית.

לא פחות חשוב מכך המסר של "יש עתיד". עד לפני חודש, "יש עתיד" נחשבה לחלק מהפיקציה הנקראת "גוש מרכז שמאל". גם הצטרפותה האפשרית לקואליציה, נחשבה להצטרפות של מפלגה מ"הגוש" וניסיון להשפיע בתוך הקואליציה המנצחת, כמו גישתה של ציפי לבני היום או של מפלגת העבודה בקדנציה הקודמת.

המאפיין המרכזי של הגוש הזה הוא שנאת מתנחלים. אחד הביטויים של הגישה הזאת, היא העדפת החרֵדוּת הלא ציונית על הציונות הדתית. הברית הבלתי קדושה של חיים רמון ואריה דרעי, שהייתה הבסיס לתרגיל המסריח של שנת 90', היא נקודת השפל של הבחירה הזאת. ההשתלטות החרדית על חיי הדת בישראל והדרת הציונות הדתית מתוכה – עובדה שגרמה לאִמְלוּלַן של נשים רבות, לפגיעה בגיור ובגרים, ולהקצנה שהרחיקה את הציבור מן המסורת, היא תוצאה ישירה של ההעדפה הזאת. לפני שנים אחדות שאלתי את הרב שרלו למה הוא אינו מנסה להיבחר לתפקיד הרב הראשי, והוא השיב שהאפשרות הזאת כלל אינה על הפרק כיוון שאינה ריאלית; החילונים לא יתנו לזה יד, כי הם מעדיפים את החרדים.

והנה, "יש עתיד" שותפה להרצתו של הרב דוד סתיו לתפקיד הרב הראשי, וכורתת ברית פוליטית עם "הבית היהודי" במו"מ הקואליציוני. נכון לעכשיו, כל הניסיונות הבלתי נלאים, והכל כך מיותרים, של נתניהו לשבור את הברית, עלו בתוהו. אם הברית הזאת תמשך, ניתן יהיה בהחלט לומר שמשהו חדש מתחיל; שיש פוליטיקה חדשה בישראל.

ולצד אלה ניתן להצביע על מאבקה הנחרץ של שלי יחימוביץ' נגד שיח השנאה, כחלק מאותו כיוון חדש.

            אוכלי הנבלות

לפני כעשור וחצי, השתתפתי בבית המדרש "ניגון", המשותף למדרשה ב"אורנים" ולישיבת השילוב של הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע. באופן אישי הייתה זו בעבורי חוויה מכוננת, מיוחדת במינה. באופן לאומי, הייתה זו אחת הסנוניות הראשונות לחיבוק המתחדש בין הציונות הדתית והחילונית.

תנועת ההתחדשות היהודית בשנותיה הראשונות התמקדה במרחב החילוני, לעתים מתוך גישה לעומתית כלפי הדתיים. בציבור הדתי לאומי הייתה חשדנות כלפי התופעה הצעירה הזאת.

החיבור בין הציונות הדתית להתחדשות היהודית הייתה בשוליים, בקרב גורמים מתונים כמו הקיבוץ הדתי, מכון הרטמן, חוגי מימ"ד; לא במיינסטרים של הציבור הדתי לאומי.

היום מתחולל שינוי גדול ביחס הציונות הדתית להתחדשות היהודית. דוגמה מוחשית אחת – לפני כעשור הבאתי את יוכי ברנדס להרצאה בגולן. מעט הדתיים שהשתתפו בה ביטאו כעס רב וחוסר יכולת לעכל את דבריה. השבוע יוכי הרצתה בראש פינה, ובאולם שהיה מלא מפה לפה היו דתיים רבים, ובהם רבים מדתיי הגולן, שהאזינו לה בלב פתוח.

היחס לנאומה של רות קלדרון הוא אבן בוחן לפער העצום בין הציונות הדתית לבין החרדיות. אחד הראשונים שהפיצו באינטרנט ובפייסבוק את נאומה של קלדרון היה מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט. המייל והשיתוף שלו פשטו כאש בשדה קוצים בקרב הציבור הדתי לאומי, יחד עם ההערה שלו "משהו חדש מתחיל" ואמירות ברוח זו.

לעומת זאת, במגזר החרדי, למרבה הצער, התגובות היו אחרות לגמרי. דובר על איום על עולם התורה, מצד "אוכלי הנבלות" המעוותים את לימוד התורה. מן הסתם, נוח להם יותר עם חילונים כמו טומי לפיד, שהוסיף להם מנדטים רבים כפי שהם הוסיפו לו. חילונים הלומדים תורה, בקיאים בתורה, ולאו דווקא למחקר אקדמי, אלא כמהות חיים, כתלמוד המביא לידי מעשה, כמקור השראה ערכי ומוסרי ומרכיב משמעותי בזהותם הלאומית והתרבותית, מבלבלים אותם, מהווים איום עליהם.

אין לי מושג האם רות קלדרון שומרת כשרות או לא, וזה גם לא חשוב, לטעמי. מה שבטוח, הוא שהדבקת סטיגמות וכינויים כמו "בועלי נידות ואוכלי נבלות", מעלה סימן שאלה בנוגע למהות לימוד התורה, כתלמוד המביא לידי הלבנת פני חברך ברבים, שכמוה כשפיכות דמים, עליה נאמר "ייהרג ובל יעבור". האם "כל ישראל ערבים זה לזה", שמשמעותו הבסיסית בימינו היא שותפות בנטל הביטחון, שכרוכה בו מסירות נפש למען קיום העם היהודי, משמעותי פחות בעיני לומד תורה אמתי, משש שעות המתנה בין בשר לחלב? האם "אם אין קמח אין תורה" לצד "אם אין תורה אין קמח" אינו חלק מ"עולם התורה"? ומה בנוגע ל"כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עוון"? מסכת אבות במשנה אינה חלק מהתורה?

היו בעבר שרים וח"כים המקורבים לעולם ההתחדשות היהודית, כמו אהרון ידלין ויאיר צבן, אולם רות קלדרון היא הראשונה שההתחדשות היהודית הוא מרכז עולמה לאורך עשרות שנים, ומעטים כמותה תרמו להקמת עולם התורה הפלורליסטי בישראל. היא מביאה לפוליטיקה משהו חדש, רענן. הצטרפותה לפוליטיקה מאתגרת את הפוליטיקה הדתית.

תגובת "הבית היהודי", כמייצגת הציונות הדתית, הרואה בתופעת ההתחדשות היהודית אותה מייצגת רות קלדרון הזדמנות גדולה לחידוש הברית בין הציונות הדתית והחילונית ולחיזוק צביונה היהודי של המדינה, היא בשורה גדולה לחברה הישראלית. תגובתם של החרדים הדוחים את היד המושטת אליהם ורואים בה איום, מאכזבת מאוד.

ההתחדשות היהודית היא זרם הולך וגדל בחברה הישראלית, לא רק מצד הנוטלים בה חלק בפועל, אלא גם מצד ההמונים שנפשם כמהה לה ובשרם צמא לה, גם אם טרם מצאו אליה את הנתיב המתאים. יעידו על כך 120,000 צפיות ביוטיוב, בנאומה של רות קלדרון, בתוך שבוע.

יש בתוך עולם ההתחדשות היהודית קולות אנטי חרדיים, אך אני מאמין שהרוב הגדול שותף להושטת היד לעבר החרדים והרצון לקרב אותם.

עד כמה שאני מבין בשפת גוף, לא הבחנתי בגישה שלילית של הח"כים החרדים לנאומה של רות קלדרון. פליאה והשתאות – כן, אבל הם האזינו ברוב קשב, ויו"ר הישיבה מטעם ש"ס אף הצטרף אליה בדברי תורה. רק לאחר מעשה החלו מאמרי השטנה. כאופטימיסט חשוך מרפא, אני מעדיף לראות בתגובה הספונטנית סימן לבאות. אם לא מחר, אז מחרתיים.

            עם אחד

אורי אבנרי פרסם מאמר ב"הארץ" נגד השוויון בנטל, ובו הביע תמיכה בפטור הגורף לחרדים משירות בצה"ל. הוא הציג בעיות מעשיות רבות הכרוכות בגיוס המוני של החרדים, עד שהגדיר אותו כ"אסון לצה"ל". הפתרון שהוא הציע, הוא צבא מקצועי קטן, במקום צבא העם המבוסס על גיוס חובה.

אין לזלזל בבעיות המעשיות שהציג אבנרי, אך לוז מאמרו היה המשפט הבא: "עלינו להכיר בייחודה של הקהילה החרדית. היא שונה מכל שאר המגזרים בעם. יש שיאמרו: זהו עם אחר. כמו האזרחים הערבים. ואולי אף יותר". המשפט הזה הבהיר לי היטב מדוע, חרף הקשיים והבעיות הכרוכות בכך, אני רוצה בגיוס החרדים לצה"ל. איני רוצה לוותר להם, כיוון שאיני מוכן לוותר עליהם. איני מוכן בשום פנים לראות בהם עם אחר.

אני רואה בהם, בראש ובראשונה, אחים. לכן, איני פטוּר מ"הוכח תוכיח את עמיתך" ביחס אליהם. אחיי הם. אחים טועים, אך אחים. והרי ישראל – אף על פי שחטא ישראל הוא. ודאי כאשר ברובם המכריע מדובר בתינוקות שנשבו. איני מוכן בשום אופן להדיר אותם מעם ישראל ומהחברה הישראלית. נהפוך הוא, אני מייחל לחזרתם בתשובה.

            ברית הזוגיות של ליברמן

נושא הדגל המרכזי של גיוס החרדים בכנסת הקודמת היה אביגדור ליברמן. הוא לעג להצעות הפשרניות מידי, ומפלגתו הציעה גיוס מלא לכולם. זאת, לצד נושאים אחרים שבהם התעמת ליברמן עם החרדים, כמו סוגיות הגיור, ברית הזוגיות ועוד.

ולפתע, הדוחף המרכזי להעדפת הליכוד ביתנו את המפלגות החרדיות על פני "יש עתיד" ו"הבית היהודי" הוא ליברמן.

מה קרה? ליברמן חושש שכניסת "יש עתיד" עלולה לאיים על ברית הזוגיות בינו לבין תפקיד שר החוץ. תפקיד שר החוץ, כידוע, רשום בטאבו על שמו של ליברמן. ואם הוא לא שר החוץ, אף אחד לא יהיה שר החוץ.

ומה הסולם של ליברמן, לרדת מעץ הגיוס המלא?

כשהוא מדבר על גיוס מלא הוא כולל גם את ערביי ישראל. ומאחר וכל המפלגות הרציונליות אינן דורשות זאת, יש לו אליבי. אם אין מגייסים את ערביי ישראל, אין באמת שוויון בנטל. אם אין שוויון אמתי בנטל, אל תבלבלו לי את המוח.

ועכשיו נתרגם את הסולם של ליברמן לשפת האמת: דיר בלאק! שאף אחד לא יחשוב אפילו להתקרב למשרד החוץ.

            פסלנות 2

פתחתי בשלילה עקרונית של הפסלנות הפוליטית, ואסיים בפסלנות שבה אני תומך: יש לפסול את אפשרות חברותם בממשלה הבאה של אריה דרעי וצחי הנגבי, בשל עברם הפלילי.

* "חדשות בן עזר"