הבלוג של אורי הייטנר

בעין הסערה / ערן צור

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 16.2.13

בפינה שהקדשתי לפני שבועות אחדים לשיר "בלוז כנעני" דיברתי על ההשפעה הרבה של מאיר אריאל על דורות של יוצרים. המוסיקה הישראלית בזמננו מתחלקת לשירים רדודים, חסרי תוכן ומשמעות ובשפה דלה, לצד שירים עמוקים, רוויי תוכן ובשפה עשירה, מורכבת ויצירתית. רבים מן היוצרים השייכים לקטגוריה השניה, הושפעו ממאיר אריאל ורואים בו אב טיפוס. כאלה הם, למשל, אהוד בנאי, שלומי שבן, אריק ברמן, שולי רנד, רונה קינן, מרינה מקסימיליאן בלום ועוד רבים אחרים.

לאחרונה, עיריית ראשל"צ הכריזה על פרס ראש העיר ליצירתיות בשפה העברית ע"ש מאיר אריאל, המוענק בכנס ראשל"צ לשפה העברית. הזוכה הראשון בפרס היה המוסיקאי והיוצר ערן צור. ערן צור ראוי בהחלט לפרס, ואין ספק שאף הוא הושפע ממאיר אריאל. אחד השירים שפרסמו את ערן צור היה גרסתו ל"נשל הנחש" של מאיר אריאל, אותו שר בסרט "שורו", ב-1990. בשנה שעברה הרציתי לקבוצת האמנים של פרוייקט "ידידי, השכחת?" על מאיר אריאל וזיקתו ליהדות ולמקורות ישראל. ערן השתתף באופן אקטיבי מאוד בשיעור וניתן להגדיר אותו כ"חניך מצטיין" של השיעור.

ערן צור הוא יוצר מוכשר מאוד, הן כתמלילן והן כמלחין. הוא כותב בעצמו את המילים והמוסיקה לשיריו, הוא כותב גם לאחרים, הוא מלחין שירי משוררים ואף זכה בפרס נתן יונתן להלחנת שירי משוררים. הוא התבלט בעיקר בהלחנת שיריה של יונה וולך והוא אף מקיים הרצאות וסדנאות לתלמידים על המשוררת ושירתה. הוא כותב מוסיקה לסרטים והצגות, הוא מלווה אמנים אחרים ובאופן כללי תרומתו לתרבות הישראלית ולמוסיקה הישראלית רבה. בנוסף לכך הוא גם סופר – כתב את הרומן "בית אשמן".

פריצתו הגדולה של ערן צור הייתה עם להקת "כרמלה גרוס וגנר" שהקים ב-1989 ופעלה בהנהגתו עד 1995. הלהקה נקראת על שם הלהיט שלה "כרמלה, גרוס ווגנר", שמות שכניו בבית המשותף שבו גדל בקריית ביאליק, שהנם מיקרוקוסמוס של קיבוץ הגלויות בחברה הישראלית. לאחר פירוק הלהקה החל בקריירת הסולו שלו.

בשיר אותו נשמיע, "בעין הסערה", מתמודד ערן צור עם זהותו הגברית. זהות זו מחייבת אותו לשמור על פאסון של גבריות – להוכיח שהוא גבר גם אם מביטים על הצד הנשי שלו וגם אם מדברים על הילד שבפנים. הפאסון הזה חִייֵּב אותו לצמֵחַ עור קצת עבה, כדי לא להיות ציפור בלי נוצות. אבל מתחת לכסות הזאת, באינטימיות שלו עם בת זוגו, הוא מרשה לעצמו לחשוף את חולשותיו; את הפן הרגיש יותר, הֶעדין, שיש לו רגשות, הזקוק למילים נעימות, לדברים טובים, לחיבוק. אלה, יותר מן העור העבה, יסייעו לו להתמודד עם הקור בעין הסערה.

ביטוי אחד בשיר איני מבין – הוא שר על כֶּבֶל הטבור, במקום חבל הטבור. כיוון שהוא מקפיד מאוד על בחירת מילותיו, יש להניח שיש איזו כוונה נסתרת בצירוף הזה, אך אני מודה שזו חידה שטרם פתרתי.

נכון שאני גבר, גם אם מביטים על הצד הנשי / נכון שזה מכבר אינני ילד, גם אם מדברים על הילד שבפנים / נכון, עברתי דברים בחיים, גם אם מביטים בראי הדורות / נכון שצימחתי לי עור קצת עבה, / כדי שלא להיות כמו ציפור בלי נוצות // אבל אני עדין ויש לי רגשות / תגידי לי דברים טובים, מילים נעימות / ותני לי את הגב, חבקי אותי עכשיו / כי קר לי נורא בעין הסערה // נכון שאני אבא, ראיתי אותם מגיחים לעולם / מתנתקים מכבל הטבור, דרכו הם היו מחוברים לאימם / נכון, למדתי לומר להם - זהו הטוב וזהו הרע / אבל דרך כל זה נשארתי אותו האדם, אותה החיה.