הבלוג של אורי הייטנר

מיום הבחירות, תנועתה של "התנועה" הייתה חד סטרית – לקואליציה. לא הייתה לציפי לבני כל אלטרנטיבה אחרת. להיות מפלגת שוליים קטנה באופוזיציה, בצלן של שלי יחימוביץ' וזהבה גלאון – לא זו בלבד שלא הייתה זאת משאת נפשה של לבני ולא לשם כך חזרה לפוליטיקה, אלא היא הייתה נמוגה, נאלמת ונעלמת ומפלגתה הייתה מתפוררת במהרה.

כיוון שכך, ומאחר שגם נתניהו ידע זאת – הישגה של תנועה שחתרה להיכנס בכל מחיר, ולכן מחירה היה נמוך מאוד, הוא הישג גדול ומשמעותי. ונשאלת השאלה, מה גרם לנתניהו לשלם מחיר כה כבד ולא הכרחי?

מטרתו המרכזית של נתניהו היא לשבור את ציר "העתיד היהודי", בהנחה שב"הפרד ומשול" ינמיך את ציפיותיהם ויוריד את דרישותיהם בנושא השוויון בנטל, כך שיוכל לצרף גם את המפלגות החרדיות ולפחות את ש"ס לממשלתו. רצונו בחרדים בממשלתו, מלבד רצונו בממשלה רחבה, הוא אמונו בהם ובנאמנותם לו ותמיכתם במהלכיו. הוא אינו סומך על תמיכת "הבית היהודי" בצעדים מדיניים יוניים, גם לא על כל חברי סיעתו, והוא אינו סומך על תמיכת "יש עתיד" ו"התנועה"  בצעדים מדיניים וביטחוניים נִציים.

כל האסטרטגיה שלו מכוונת לשבירת ציר לפיד בנט. הוא פועל בכל מאודו למטרה זאת. טקטיקת ההתשה והייבוש במו"מ שהוא מנהל עם שתי הסיעות נובע מאסטרטגיה זאת. וכך גם צירופה המוקדם של ציפי לבני. הוא רצה בה ראשונה, כדי לאותת לשותפים האחרים שאין הוא מחכה להם. על מנת שלבני תזדרז להצטרף, ושלא תמתין ל"יש עתיד" אף שהתחייבה לא להיכנס לבד ו"לא להיות עלה תאנה של הימין והחרדים", הוא היה מוכן לשלם מחיר כבד.

סיבה נוספת היא מדינית. נתניהו יודע, מה שלבני יודעת, מה שבנט יודע, מה שאובמה יודע, מה שכל מי שעיניו בראשו יודע – שאין לישראל פרטנר פלשתינאי בעתיד הנראה לעין. הוא יודע שאבו מאזן לא יוותר על טענת "זכות" השיבה, כלומר על הכלי לחיסולה של מדינת ישראל. אם הוא דחה על הסף את הצעותיו מרחיקות הלכת של אולמרט עוד טרם "החורף האסלאמי" המרעיד גם את האדמה עליה הוא דורך, קל וחומר שהוא ידחה הצעה של ממשלת נתניהו בעידן הבוקה, המבוקה והמבולקה המזרח תיכונית. אולם נתניהו גם יודע שישראל שילמה מחיר מדיני כבד כתוצאה מתדמיתה הקיצונית, והואשמה, שלא בצדק, בסרבנות שלום. הוא מעוניין בשינוי מדיני, בהתנהלות מתונה יותר, פשרנית יותר, יוזמת יותר, המשליכה את הכדור לצד הפלשתינאי כדי לחלוק עמו בצורה שווה יותר את נטל ההאשמות בסרבנות. לתפקיד הזה הוא מינה את ציפי לבני.

בעיה שנוצרה עקב ההסכם עם "התנועה", היא המפתח לחלוקת התיקים – שר לשלושה ח"כים. מפתח זה עלול לגרום לממשלה מנופחת מאוד, אם אכן יצליח נתניהו להרכיב קואליציה גדולה. ממשלה כזו מנוגדת לתביעה האולטימטיבית של "יש עתיד" ו"הבית היהודי" לצמצום מספר השרים. האם לפיד יבגוד בהתחייבויותיו וידרוש על פי אותו מפתח שִשה שרים, ויישב בממשלה שתמנה כשלושים שרים? אם ינהג כך, יאבד את עולמו ויִשְׁחַק את אמינותו.

הסולם של נתניהו במשבר סביב התיקים יכול להיות אמירה שהמפתח של "התנועה" ייחודי רק לה – זכות ראשונים בתור השותפה הראשונה שחתמה עמו על הסכם. אולם במקרה כזה, הלחץ עליו בתוך הליכוד יהיה כבד מאוד, כאשר שרים ובכירים ישארו מחוץ לממשלה ויראו בעיניים כלות את השר השני של "קדימה" מתרווח על כיסא עור הצבי.

ציפי לבני תמונה לתפקיד אותו מילאה בעבר – שרת המשפטים. לזכותה כשרת המשפטים נזקף ניסיונה למנות את פרופ' רות גביזון לבית המשפט העליון, כמשקל נגד למנהיגותו הסמכותית והמונוליטית של אהרון ברק, בתור מתנגדת תקיפה לאקטיביזם השיפוטי הקיצוני שלו. לגנותה כשרת המשפטים נזקף כישלונה בהתמודדות עם ברק שהתנגד למינוי, בטענה שלגביזון יש אג'נדה (כלומר האג'נדה שלה אינה האג'נדה שלו). יש לקוות שלבני תדבק בקו של שיקום בית המשפט העליון ואמון הציבור בו, בחזרתו לימיו הגדולים, טרם ה"מהפיכה החוקתית" ושהפעם תצליח בכך יותר.

מספר 2 ב"התנועה" הוא עמרם מצנע ואך טבעי שהוא יהיה השר השני מטעמה. והנה, על פי כל הסימנים, כנראה שדווקא עמיר פרץ יהיה השר השני. הסיבה לכך היא פחדה של ציפי לבני מפני החתרן הבלתי נלאה, שאם יהיה מחוץ לממשלה ישקיע את כל כוחו, מרצו וכישרונו בהרס "התנועה". אולם גם כשר בממשלה אין לה אמון בו, עד כדי כך שהיא עמדה על הכנסת סעיף מדהים להסכם הקואליציוני, סעיף 20: "התבקש רוה"מ ע"י שרת המשפטים (לבני) להפסיק את כהונתו של שר הנמנה עם סיעת התנועה ו/או למנות שר במקומו, יפעל רוה"מ בהתאם לבקשה זו".

רק לפני חודשיים, כאשר ניסה עמיר פרץ לחולל את הפוטש נגד שלי יחימוביץ' במפלגת העבודה, הסעיף המרכזי באולטימטום שהגיש לה היה התחייבות לא להצטרף לממשלה בראשות נתניהו. כאשר הפוטש כשל, התירוץ המרכזי לעריקתו, היה סירובה של שלי להתחייב על כך. והנה, שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה נחושים להישאר באופוזיציה ודוחים את חיזוריו הנמרצים של נתניהו, בעוד פרץ מצטרף לממשלתו. להערכתי, לא רחוק יום פרישתו של מצנע מהחיים הפוליטיים.

מבחינה ערכית, יש בהחלט מקום לביקורת על ציפי לבני, שבשנים האחרונות נשאה דגל מדיני קרוב מאוד לדגלה של מרצ, והנה היא מצטרפת לממשלה בראשות נתניהו וליברמן. מצד שני, אני רואה בחיוב את היכולת של פוליטיקאים שהתגוששו ביניהם, תקפו זה את זה ולחמו זה נגד זה, ללחוץ יד, לפתוח דף חדש ולשתף פעולה.

* "חדשות בן עזר"