המוסיקה הישראלית איבדה השבוע את אחד מגדולי יוצריה במשך כמעט יובל – שמוליק קראוס. קראוס הוא מאבות הרוק הישראלי ואחד המלחינים והזמרים המוכשרים ביותר שפעלו כאן.
דמותו של שמוליק קראוס רוויית סתירות ופרדוקסים. הפרדוקס הבסיסי הוא פרדוקס הגאון והשיגעון. שמוליק קראוס היה גאון. יצירותיו המקוריות הן ביטוי לכישרון גדול, יש בהן ניצוץ של גאונות. אולם שמוליק קראוס היה חולה נפש, ומחלתו הביאה אותו למקומות קשים, כמו התפרצויות אלימות, עבריינות, מאסרים. קיים מיתוס על הקשר בין גאונות ושיגעון, אבל במקרה של קראוס, התקופות בהן תקפה אותו המחלה היו תקופות של דממת יצירה. וכך, לאורך תקופות רבות וארוכות בחייו הוא לא יצר. ואילו התקופות הפוריות שלו, תקופות ההצלחה, תמיד היו קצרות והסתיימו במהרה כאשר סחרור ההצלחה גרם לו לבעוט בדלי שמילא וליפול לתהומות אפלים. מבחינה כמותית, הוא לא היה מן המוסיקאים הפוריים, המוציאים אלבום חדש מידי שנה וזאת כנראה בשל תקופות השפל הארוכות. אולם איכות יצירתו - נדירה; מעטים כמותו במוסיקה הישראלית.
הפרדוקס השני הוא בין המלודיות העדינות והרכות שלו, לבין החספוס שלו והאלימות האצורה בו. כנראה שבתוך האיש המחוספס והקשה הזה, הסתתרה נשמה רכה ועדינה, שבאה לידי ביטוי ברבים מלחניו.
מבין שיריו של קראוס, האהוב עליי מכולם הוא "רואים רחוק רואים שקוף", אותו כתב, כמו רבים משיריו, חברו הקרוב והיוצר הגדול יענקלה רוטבליט. בנוסף אליו אני אוהב מאוד גם את "איך שגלגל מסתובב", "יום רודף יום", "בית הערבה", "ארץ ישראל", "סוס עץ" ו"אחרי עשרים שנה". את ילדיי נהגתי להרדים בשירת "הבובה זהבה".
כששמעתי את בשורת מותו של שמוליק קראוס, מיד החל להזדמר בראשי שירם של רוטבליט וקראוס "השיר החי". אחרי מותו של אדם, הוא ממשיך לחיות דרך הנכסים שהשאיר בעולם – ילדיו, מעשיו, עשייתו ותרומתו. כאשר מדובר באמנים ויוצרים, הם ממשיכים לחיות ביצירתם ובלב האנשים הנהנים ממנה. אמנים רבים הלכו בשנים האחרונות לעולמם, ויצירתם חיה וקיימת, ולעתים – כמו במקרה של מאיר אריאל, משגשגת לאין ערוך יותר מאשר בחייהם.
אין לי ספק ש"השיר החי" נכתב על קראוס בחייו, וקראוס שהלחין ושר את השיר ידע זאת; הוא ידע שהוא מנציח את עצמו. השיר מבטא את הפרדוקסים של חייו, בין הסוס הפראי האציל הדוהר לחופש לשביו בקסם רע ומר כלענה, המתפרץ אל כיליונו. יש כאן אמירה, שכל תקופת דכאון ואובדן השפיות כמוה ככיליון, כמוות קטן. אבל גם כאשר הזמר מת, השיר שלו חי. השיר הוא מנקודת מבטו של רוטבליט, החבר, הרואה שוב ושוב את ההתדרדרות של חברו, ומנסה למנוע אותה, קורא לו "עצור". אך ידיו קצרו מלהושיע.
אהבתי ועוד אוהב כעת את השיר החי של הזמר המת, שמוליק קראוס.
יהי זכרו ברוך!
ראיתי איך כמו סוס אציל פראי דוהר לחופש / שבוי בקסם רע ומר כלענה. / אסור בכישופים בלהטים באש הקודש, / הוא מתפרץ אל כיליונו לאור הלבנה. // ראיתי בבתי משוגעים כבולים עד בוקר / בחלומות מטורפים ובמכות חשמל / את דמיונו המתנפץ אל סלע המחלוקת / ואת מוחו המתאמץ לפתור את המשל. // ראיתי איך בדמדומים הוא את ראשו מטיח, / בקיר כמנסה שוב להבקיע אל האור. / רוצה על סף השיגעון כנפיים להצמיח / בכל כוחי קראתי לו, קראתי לו עצור! // ישבתי בפינת הבר על יין וחיכיתי, / אולי שוב יעבור בפתח ויבוא, / מכאן אוכל לראות חשבתי ושתיתי, / כי כאן הלילה הפסנתרן ממש במיטבו. // אהבתי ועוד אוהב כעת / את השיר החי של הזמר המת.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל
בבלוג זה
בכל הבלוגים
