הבלוג של אורי הייטנר

נאום הבכורה במליאת הכנסת של ח"כ ד"ר רות קלדרון ("יש עתיד"), חשף לקהל הרחב את עולם ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית. 120,000 צפיות ביוטיוב בתוך שבוע, שרובן הגדול לוו בביטויי התפעלות ותחושה שפגשו בְּשׂוֹרָה חדשה, לה ציפו שנים רבות בלי שהיו מודעים לכך, הם עדות לצמא ולכמיהה של הישראלים להתחדשות יהודית. נאומה של קלדרון היה בעיקרו שיעור תלמוד, על מדרש חז"ל – היא קראה אותו במקורו הארמי, תרגמה אותו, לִמדה אותו ודרשה אותו כך שהעבירה דרכו את מסריה לאומה, ונתנה ביטוי לעולם ההתחדשות היהודית.

מהי ההתחדשות היהודית? המושג הוא חדש יחסית, אולי בן 15 שנה. אבל מי שהיטיב לנסחו עשה זאת לפני כמעט 80 שנה: "דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאד ועמוק מאד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו?" (ברל כצנלסון, "מקורות לא אכזב", "דבר", י"ד באב תרצ"ד, 1934).

מה המסר של ברל? שהמסד לקיום הלאומי שלנו, הוא תרבות ישראל, השורשים היהודיים שלנו, היצירה היהודית לדורותיה. כולה שלנו ועלינו להיות בני בית בתוכה ובעלי בית עליה. אולם גישתנו אליה אינה של "כזה ראה וקדש", אלא של היכרות עמוקה עמה, ובחירה מתוכה באותם ערכים ותכנים המתאימים לאתגרי תקופתנו. לעתים עלינו לחדש ניגון שאבותינו זנחו בעבר, להשמיש אותו לימינו ולאמצו לחיקנו. שהרי גם אבותינו לא היו קראים, אלא שינו ובחרו והפכו את היהדות לדרך חיים חיה, המתאימה עצמה לתמורות הזמן, ובזכות עובדה זו המשיכה להתקיים בניגוד לכל תרבויות קדם.

לא בכדי ציטטתי דווקא את ברל כצנלסון, המנהיג הרוחני של תנועת העבודה הציונית. ברל הוא הוכחה לכך שהמיתוס אודות הנתק והניכור של הציונות החילונית כלפי היהדות, מוגזם וכוללני. כמו בכל הכללה, יש בה גרעין של אמת, אולם ההכללה מחטיאה את האמת.

ברב שיח על הזרמים ביהדות, שנערך לאחרונה במכללת "אוהלו", בו ייצגתי את תנועת ההתחדשות היהודית, התבקשנו בידי המנחה להציג את הביקורת של כל אחד מאתנו על הזרם שהוא מייצג. אחת משתי נקודות הביקורת שלי, הייתה על ניכור הקיים בתוך עולם ההתחדשות היהודית, כלפי ההיסטוריה הציונית והתרבות הציונית. מילות הקוד של הניכור הזה הן "מהתנ"ך לפלמ"ח" ו"לא נולדנו מהים".

"מהתנ"ך לפלמ"ח" הוא ביקורת על כך שהתרבות הציונית אימצה לחיקה את התנ"ך אך זנחה את התורה שבע"פ ואת כל היצירה היהודית מחז"ל ועד היצירה הציונית. "לא נולדנו מהים" היא רמז לשורה הפותחת את ספרו של משה שמיר "במו ידיו – פרקי אליק", לזכר אחיו שנפל במלחמת השחרור: "אליק נולד מן הים". הטענה היא נגד דמות הצבר, כטיפוס מנותק משורשים, "יליד" ארצישראלי שכביכול שורשיו הרוחניים הם מי הים.

משה שמיר, שהקדים את זמנו והיה התגלמותה של ההתחדשות היהודית שנים רבות טרם התופעה, התקומם עד יומו האחרון נגד הפרשנות הזאת לדבריו התמימים, אודות הילדות על חוף ימה של תל אביב. ואף על פי כן, המיתוס אודות משמעות השורה הולך ומתעצם, ורות קלדרון עצמה חזרה עליו בנאומה.

גם אני שותף לביקורת על ההתרחקות מן השורשים והמסורת, אך לאחרונה אני חש שחלק מעמיתיי ושותפיי לעולם ההתחדשות היהודית מרחיקים לכת בביקורתם, עד כדי ניכור כלפי הציונות. הצגה חד מֵמדית של הציונות, שופכת את התינוק עם המים, ובעצם עושה לשפה הציונית את מה שעשה הניכור בקרב הציונות החילונית לשפה היהודית. וכפי שלהב המרד של הציונות החילונית כלפי החיים בגולה לא הצדיק את הפניית העורף לערכים היהודיים, כך להב המרד במרד הזה, אינו מצדיק הפניית עורף לערכים הציוניים.

שני המונחים הציוניים המושמצים ביותר הם "שלילת הגולה" ו"כור ההיתוך". הטענה נגד שלילת הגולה היא כנגד הניכור כלפי היצירה היהודית שנכתבה בגולה. הטענה נגד כור ההיתוך היא שהיה זה ניסיון לכפות על כל העולים את תרבות הצבר החילוני האשכנזי.

יש לא מעט אמת וצדק בביקורת הזאת, אולם הביקורת הגורפת מחמיצה את העיקר; את הכוונות הטהורות והצודקות של התפיסה הזאת, גם אם הגשמתה הייתה כרוכה בשגיאות. במקום להתנכר לערכים הציוניים הללו, יש לנהוג בהם כפי שברל הציע לנהוג בעולם הערכים והמושגים היהודיים: לבחון ולבדוק, להרחיק ולקרב, לרדת לגלי גרוטאות, לחשוף נשכחות, למרק אותן מחלודתן.

שלילת הגולה היא בראש ובראשונה האמירה שמקומו של היהודי הוא ארץ ישראל ומקומה של היהדות היא ארץ ישראל, במדינה יהודית עצמאית, שבו היהודים לוקחים אחריות מלאה על מכלול חייהם. הערך הזה נכון היום כבעבר. יש לאמץ אותו, תוך ניכוי הסיגים שדבקו בו – הניכור ליצירה היהודית בת הגלות. כור ההיתוך הוא בראש ובראשונה הרצון לעצב אומה יהודית אחת, ולא להנציח את השבטים והעדות. זהו ערך רלוונטי ואקטואלי גם בימינו, הגם שבהגשמתו נעשו טעויות רבות. יש לעשותו אחרת, יהודי יותר, כזה המאמץ לתוכו את המסורות השונות, באופן שגם מי שהוריו עלו מפולין יראה בשירת ר' שלום שבאזי את שורשיו, ומי שסביו עלו ממרוקו יזהה את שורשיו גם בספרות החסידית המזרח אירופית.

בתקופת הוויכוח הגדול על סוגיית "מיהו יהודי", אמר מנהיג הקיבוץ המאוחד יצחק טבנקין, שיהודי אינו מי שאמו יהודיה, אלא מי שנכדו יהיה יהודי. ואי אפשר להתכחש לעובדה, שעל פי אמת מידה זו, אין ספק שהציונות הייתה ועודה החממה הגדולה, החשובה והמשמעותית ביותר להבטחת קיומו של העם היהודי והבטחת קיומה של היהדות. יעידו על כך בני ניניו של טבנקין הגדלים בגולן ומתחנכים בגן של אורטל. ולכן, מוטב שאנו, אנשי ההתחדשות היהודית, במותחנו ביקורת על שגיאות הציונות, נשמיע אותה ביתר ענווה וכבוד לציונות. עלינו להבין ולהפנים, שאין התחדשות יהודית אמתית, אפקטיבית, שאינה כוללת בתוכה גם את ההתחדשות הציונית.

זכיתי להיות שותף בחודשים האחרונים לצוות שניסח את הצעת החזון של עמותת "פנים", ארגון הגג של ארגוני ההתחדשות היהודית. אני גאה בכך שהקפדנו על הגדרת ההתחדשות הציונית כחלק משמעותי ובלתי נפרד מן ההתחדשות היהודית: "הבטחת עתיד התרבות היהודית והמשך היצירה היהודית הינה משימה מרכזית של הציונות בימינו. היא התשתית לתיקון החברה, על בסיס ערכים של צדק חברתי, מוסר ודמוקרטיה. היצירה היהודית – ישראלית יונקת ממורשת ישראל לדורותיה, מחויבת ללימוד תורה כערך ופורצת דרכים חדשות המבטאות מגוון של מסורות וקולות, מתוך כבוד הדדי ודיאלוג תמידי. עמותת 'פנים', המאגדת ומייצגת את ארגוני ההתחדשות היהודית הציונית בישראל,  מובילה תהליכים המקדמים גיבוש וערבות הדדית בחברה הישראלית, מתוך כבוד לריבוי הפנים בתוכה.

עמותת 'פנים' רואה את אחריותה הציבורית, ביצירת תשתית ערכית ותרבותית משותפת לחברה הישראלית, ברוח מגילת העצמאות". 

* "שישי בגולן"