הבלוג של אורי הייטנר

בשבוע שעבר הִרְצְתָּה הסופרת יוכי ברנדס על ספרה "הפרדס של עקיבא", בסינמטק בראש פינה, בפני קהל רב שמילא את המקום מפה לפה (כולל כסאות שהובאו במיוחד כדי להכיל את הבאים).

במהלך ההרצאה, דיברה יוכי על מאמר ביקורת שכתבתי על הספר. היא אמרה, שמהמאמר שלי היא למדה על היצירה שלה דברים שהיא עצמה לא ידעה. חלק מהם, טענה, עוררו בה התנגדות כשקראה אותם לראשונה, אולם בזמן שחלף מאז, היא הולכת ומקבלת אותם. היא העלתה אותי על הבמה, וביקשה ממני להציג בקצרה את עיקרי התזה שלי.

לא אחת נשאלתי, בעקבות מאמרי ביקורת ופרשנות שכתבתי על יצירות אמנות או בעקבות פינתי השבועית ברדיו "אורנים" (בתכניתו של רני קרן "ינשופים") בה אני משמיע מידי שבוע שיר ומדבר עליו, מאיפה אני יודע למה התכוון המשורר. התשובה היא שאיני יודע. אני יודע מה אני, הקורא, מבין. מבחינתי, מה שאני הבנתי, זה מה שהמשורר התכוון. האמת היא, שהיצירה נכתבת פעם אחת כאשר הסופר כותב אותה, ופעם שניה כאשר הקורא קורא אותה.

כמובן, שכאשר כותבים פרשנות או ביקורת על יצירה, יש לנמק אותה ולהסביר אותה מתוך הטקסט. פרשנות שאינה מעוגנת באמת ובתמים בכתוב, היא חסרת ערך.

כאשר אני כותב על יצירה, איני יודע את כוונתו האמתית של היוצר. אולם יש לעתים שאני מקבל משוב מהיוצר עצמו, המאושש את פרשנותי. כך, למשל, דברים חמים מאוד שאמר לי קובי אוז, בעקבות מאמרים שכתבתי על אלבומו "מזמורי נבוכים". וכאשר אודי אריאל, בנו של מאיר אריאל, פנה אליי כדי שאסייע בפענוח השיר של אביו "דרך ארץ", ראיתי בכך הכרה של הבן, בהבנתי את יצירת אביו. דומני שהייתי הראשון, לפני כעשר שנים (לראשונה במידף ולאחר מכן בעוד במות רבות אחרות) שפענחתי את שירו של אריאל "שדות גולדברג" ("ילדתי שלי") כמתכתב עם שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" ("האמנם"), והיום זו הפרשנות המוכרת והמקובלת על הכל. ואסף ענברי הזמין אותי להרצות בערב על ספרו "הביתה", לאחר שקרא ניתוח שכתבתי אודות הספר.

****

בעקבות מותו של שמוליק קראוס, כתבתי בשבוע שעבר על שירו "השיר החי". במאמר שיערתי שאת השיר כתב יענקל'ה רוטבליט על קראוס עצמו, וגם על עצמו כמי שניסה מידי פעם לעצור את התדרדרותו של קראוס ("קראתי לו עצור").

ביום פרסום המידף, התפרסם ראיון עם רוטבליט על קראוס ב"גלריה" (ראיין – בן שלו). בראיון הוא התייחס לשיר, ואכן אמר, לראשונה, שהשיר הוא על שמוליק קראוס.

"בין ה'מייסס' ["מעשיות" ביידיש א.ה.] שרוטבליט מספר על קראוס – כך הוא קורא לסיפורי ההווי שהוא מספר בחיוך ואחר כך אומר שאין להם שום חשיבות – יש גם סיפור על היום שבו הוא נסע עם קראוס וג'וזי כץ לים המלח וקראוס, שנהג במכונית, האיץ אותם למהירויות בלתי סבירות (180 קמ"ש, אומר רוטבליט) בירידות הכי תלולות. לסיפור עצמו אולי אין חשיבות, אבל הוא זורק את השומע אותו לאחד מהשירים הנפלאים שבהם רוטבליט כתב את קראוס, 'השיר החי', ובמיוחד לשורה שאומרת: 'בכל כוחי קראתי לו, קראתי לו עצור'.

'השיר החי על הזמר המת'. כן, זה די שמוליק', אומר רוטבליט.  'ראיתי בבתי משוגעים כבולים עד אור הבוקר'. 'ראיתי איך כמו סוס פראי אציל דוהר לחופש'. זה שמוליק.

- זה שיר נפלא אבל הוא חושף את נפשו של קראוס בצורה כל כך חסרת פשרות, שיש בו גם משהו נורא. וגם המילים 'הזמר המת'. לא הייתה לקראוס בעיה עם השיר הזה?

- 'אני לא יודע. הוא מאוד אהב את זה, והוא עשה את זה נהדר. זה היה הגרעין של החיבור בינינו: שאני יכול להבין את המצוקה שלו, ולהתחבר אליה, ולא לייפות אותה, ולא לשנוא אותו בגללה. אני לא מתעב אותו בגלל זה, אני חומל עליו. אני מצטער בשבילו. לשמוליק לא היו המפלטים שהיו לי. אני', הוא אומר ומביט בספרייה הענקית בחדר העבודה שלו, 'יכולתי לברוח לעולמות אחרים'".

* מידף - עלון קיבוץ אורטל