גבול גזרה
נפתלי בנט יוצא נגד ציפי לבני, ומזכיר שוב ושוב שהיא הציעה לחלק את ירושלים ולסגת מאריאל. מדוע דווקא את הדוגמאות הללו הוא מציג? האם אלה הם הקווים האדומים שלו, ולוויתורים טריטוריאליים מתונים יותר הוא מוכן.
הסיבה לכך פשוטה. יאיר לפיד מצהיר שוב ושוב על התנגדותו לחלוקת ירושלים. את מצעו המדיני הוא בחר להציג באריאל.
אמירתו של בנט היא תשובה לביקורת עליו בתוך הימין על שחבר ליאיר לפיד. אתם, הוא אומר לליכודניקים, שחברתם לציפי לבני, אל תטיפו לי.
ובכל זאת, הרי יש פער עצום בין העמדות המדיניות של בנט ושל לפיד. נכון. אולם יש מכנה משותף בסיסי להצעות בנט, לפיד ולבני – אבו מאזן ידחה את שלושתן באותה מידה.
בנט ולפיד, המודעים לכך, מנסים להסיט את הדיון מהשיח המדיני הבלתי רלוונטי לסוגיות הפנים של החברה הישראלית. לבני, שאף היא מודעת לכך, מתעקשת לאחוז בקרנות המזבח של התהליך המדיני.
מארת הפריימריטיס
הפעלת חוקר פרטי בידי נפתלי בנט לבדיקת התנהלות הפריימריס ב"הבית היהודי", היא צעד של צל"ש או טר"ש, ומוקדם לדעת את השלכותיה. האם היה זה צעד של מנהיג צעיר המכניס רוח חדשה לפוליטיקה ולמפלגתו, לוחם בשחיתות, מנקה את האורוות, מנסה לייצר פוליטיקה נקיית כפיים? או שמא זהו צעד של עסקן בעל אמביציית שררה שלוחת רסן, שכחלק מהמרוץ שלו הפעיל חוקרים פרטיים נגד יריביו? מוקדם לדעת מה האמת בפרשה, ומה שיקבע אם בסופו של דבר יהיה זה צעד של צל"ש או של טר"ש הוא לאו דווקא הכרת האמת אודות הפרשה, אלא איך הדבר יצטייר בציבור בכלל, ובציבור הדתי לאומי בפרט.
כך או כך, הפעלת החוקר הפרטי חשפה שחיתות פוליטית בפריימריז ב"בית היהודי". שוב ושוב אנו נוכחים עד כמה חולה, מושחתת ומשחיתה, שיטת הפריימריז. שיטה זו עדיפה על הבחירה במרכז המפלגה, שהיו בה כל החוליים של הפריימריז בצורה מרוכזת יותר וללא היתרון של הפריימריז – בחירה של ציבור רחב. אולם שיטת הפריימריז פשטה את הרגל.
תזכורת נוספת לחוליי הפריימריז קיבלנו, עם חשיפת תוצאות הבחירות בהתנחלויות, שבהן מספר המצביעים לליכוד היה נמוך לאין ערוך ממספר המתפקדים שהשתתפו בבחירות המקדימות, הטילו חתתם על ח"כים והכניסו לכנסת את פייגלין.
יש לחזור לסוג של ועדה מסדרת, במתכונת שונה מהוועדה המסדרת של פעם. גוף של כעשרים איש, חלקם – הנהגת המפלגה, וחלקם – אנשי ציבור, רוח ומעשה מקובלים ומוערכים, המזוהים עם המפלגה, שיוסמך בידי ועידת המפלגה להרכיב את הרשימה. אין לי ספק שהתוצאה תהיה רשימה איכותית יותר, טובה יותר, מאוזנת יותר, ייצוגית יותר, שתבחר בהליך נקי יותר וזול יותר.
הפריימריז היא השיטה הטובה והנכונה לבחירת ראש הרשימה, אך זו שיטה גרועה לבחירת הרשימה.
שלטון יחיד
אחדות מן הרשימות לכנסת אינן נבחרות בשיטת הפריימריז; המפלגות החרדיות, שבהן רבנים בוחרים את הח"כים ומפלגות שבהן המנהיג בוחר את הרשימה, כמו "ישראל ביתנו", "התנועה" ו"יש עתיד".
רשימת "יש עתיד" היא רשימה איכותית מאוד, מאוזנת וייצוגית, שכמותה לעולם לא הייתה נבחרת בפריימריז. יש בה ביטוי יפה ומאוזן של אנשים מכל המגזרים בציבור היהודי. עם זאת, חסר בה נציג למגזר הערבי או מגזרי המיעוטים, וחבל – ראוי היה ש"יש עתיד" תכניס לכנסת ח"כ ערבי, שיוכיח שלא כל הערבים הם זועביז.
הרכבת רשימת "יש עתיד" באופן מובנה, מצביעה על היתרונות של שיטת הוועדה המסדרת, אולם יש בה חולי אחר – העובדה שהמנהיג בוחר את הרשימה, הופכת את הח"כים לנאמנים לאיש אחד, תלויים באיש אחד ולפיכך קונפורמיסטיים ויסמנים. קצת מביך, כשאנו קוראים מה דני איילון חושב על ליברמן אחרי שהדיח אותו, להיזכר בלשונו הלקיקה כלפי אחורי אדונו קודם להדחה. התלות במנהיג יחיד, מנוגדת לרוח הדמוקרטית.
הדבר בא לידי ביטוי בשבוע שעבר, כאשר יאיר לפיד הורה לבטל השתתפותם של ח"כים מסיעתו בסיור שארגנה "יוזמת ז'נבה" והציות של הח"כים להוראתו. איני חשוד באהדה ל"יוזמת ז'נבה", אולם זו יוזמה פוליטית לגיטימית, ואך טבעי שמוביליה ירצו להשפיע על מקבלי ההחלטות ולהזמין אותם לסיורים, ימי עיון וכו'. כך בדיוק נהגנו, חבריי ואני בוועד יישובי הגולן, כאשר העלינו סיעות וח"כים, מכל הזרמים הפוליטיים, לסיורים בגולן בהדרכתנו. אך טבעי, שח"כים ישתתפו בסיורים כאלה – כדי להכיר, ללמוד, ומי שמזדהה – גם להזדהות. זה תפקידם.
האיסור של לפיד אינו מבטא רוח דמוקרטית ועוד יותר מכך, הצייתנות שגילו הח"כים להוראתו.
יש לקוות, שצעדו זה של לפיד היה צעד טקטי, הנובע מעיתוי פוליטי בעייתי, בעיצומו של מו"מ קואליציוני מורכב, וכדי שלא לשרת את הליכוד הלוחץ על "הבית היהודי" לפרק את הברית עם "יש עתיד" ולא להביך את בני בריתו במצב רגיש זה. זה שיקול פוליטי טקטי לגיטימי. אולם אם הצעד הזה הוא סימן לבאות, זהו סימן מדאיג.
ההיתר של ביילין
הפתעה רבתי - יוסי ביילין, שכל ימיו התנגד עקרונית לממשלות אחדות ולכל שיתוף פעולה של מפלגת העבודה (כשהיה חבר בה) ואח"כ של מרצ עם הליכוד, פרסם בטורו ב"ישראל היום" מאמר הקורא להצטרפות מפלגת העבודה לממשלת נתניהו. אגב, הוא תמך בהחלטתה הקודמת של שלי יחימוביץ', לפני הבחירות, לא להצטרף (הוא אישית - עדיין איש מרצ) ומודה ששינה את דעתו. את עמדתי העקרונית בעניין כתבתי לא אחת - אין כל קדושה בישיבה בממשלה או באופוזיציה. בכל מצב נתון, מפלגה צריכה לבחון היכן השפעתה גדולה יותר, ולכן כל כבילת ידיים עצמית מראש היא איוולת פוליטית.
הפעולה הראשונה
מי יהיה שר החוץ? אינני יודע. אבל ברור מה צריכה להיות פעולתו הראשונה – להתנצל בפני התורכים על נאומו האנטישמי של ארדואן.
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
