הבלוג של אורי הייטנר

הזיכרון שלנו קצר. כנראה ששכחנו איך לפני קצת יותר מעשר שנים, לא עבר כמעט שבוע ללא "גל פתוח" וכותרות אדומות בעקבות עוד פיגוע תופת בו נרצחו עשרות ישראלים. כנראה ששמות כמו מלון "פארק" בנתניה, מסעדת "סבארו" בירושלים, הדולפינריום בתל-אביב, אוטובוס הילדים בכפר דרום, קניון "השרון" בנתניה, מדרחוב בן יהודה בירושלים, קו 16 בחיפה, שכונת בית ישראל בירושלים, קפה "מומנט" בירושלים, מסעדת "מצה" בחיפה, צומת מגידו, צומת פת, צומת כרכור, מועדון הסנוקר בראשל"צ – רשימה חלקית בהחלט, צללו לתהום הנשיה, לפחות בזיכרונם של חלק מאתנו. או שמא... אולי יש בתוכנו מי שמתגעגעים להם. אחרת, איך ניתן להסביר את מכתבו של עלום השם "הקול שאינו נשמע" ("על הצפון" 28.2)?

גל הטרור הנורא, שבו נרצחו קרוב ל-1,500 ישראלים, הצטייר בעיני הפלשתינאים כמתכון להבסתה של ישראל. ישראל לא תמצא תשובה לטרור המתאבדים, הם האמינו. החברה הישראלית, הם חגגו, לא תעמוד בהרג ובשכול ההמוניים.

אך החברה הישראלית גילתה חוסן מפתיע. משממשלת ישראל נתנה לצה"ל לנצח – שילוב של מבצע "חומת מגן", הסיכולים הממוקדים, המחסומים וגדר הביטחון ניצחו את טרור המתאבדים. ואולי יותר מכל אלה, ההצלחה נובעת מהפעילות היומיומית של לוחמי שב"כ וצה"ל, שעד היום, מידי לילה עוצרים מחבלים, וגורמים לפעילי הטרור לדאוג למחסה ללילה הבא ולא לתכנן פיגועים נוספים. האם המתחסד המציג את הפעולה הזאת כ"לילה-לילה אנו פוקדים בתים של פלסטינים... דופקים על דלתם וצועקים שיפתחו, מוציאים אותם ממיטותיהם, עוקרים אותם מילדיהם, ועוצרים אותם לפרק בלתי ידוע של חקירות" חי כאן לפני עשר שנים? זה נשמע כמו אוי אוי אוי... אין כל זכר ברשימתו, לסיבה ולתכלית של הפעילות הזאת. סתם, בא לנו לשלוף פלשתינאים ממיטותיהם, בשביל הכיף? או שמא איננו רוצים לחזור לימים שבהם לא עצרנו פלשתינאים והם הגיעו למלון "פארק" ולמסעדת "מצה"?

התחסדות וצדקנות – אין בהם שמץ של צדק וחסד. הם אולי עוזרים לכמה מתחסדים להרגיש חסודים, אבל זו תופעה של ראש קטן וחוסר אחריות. מזל שיש בישראל גורמים אחראיים, הדואגים שלא נחזור לימים השחורים של ראשית העשור הקודם.

גם דודו פלמה לוקה בהתחסדות וצדקנות ובמנה גדושה במיוחד של ציניות, באופן בו הוא מתאר, באותו גיליון, את פרשת זיגייר. רמזיו הדקים כהיפופוטם על כך שישראל ביימה את ההתאבדות, הדיבורים על "מצליח" להתאבד [המרכאות במקור], על "לגרום למותו" של זיגייר, נפסדים ומכוערים. כל התאבדות בכלא היא כישלון של שרות בתי הסוהר, אולם ידוע שקשה מאוד למנוע התאבדות ממי שנחוש להתאבד, ואחת היא אם קוראים לו דודו טופז, אסף גולדרינג שרצח את בתו הפעוטה או בן זיגייר. כנראה שצעיר ציוני שהתנדב למוסד מתוך אידיאליזם אך נשבר ובגד, לא יכול לעמוד מול מצפונו, להתמודד עם הקלון שבמעשיו והיה נחוש לשים קץ לחייו.

פלמה לועג להודעת משרד המשפטים על כך שזכויות הפרט של האסיר נשמרו, ומעמת אותה עם התחמקותו של שר המשפטים מתשובה לשאילתות של הח"כים המופקרים וחסרי האחריות שהפרו בשידור חי את צו בית המשפט. אבל הביקורת המשפטית לא הייתה רק של משרד המשפטים, שהוא גוף ממשלתי, אלא הייתה זו ביקורת שיפוטית של המערכת המשפטית, על כל ערכאותיה, כולל בית המשפט העליון, כולל מעורבות אישית של נשיאת בית המשפט העליון דורית בייניש. כל הגורמים הללו, האמונים על זכויות האזרח וזכויות האדם ועל איזון בין זכויות אלה לצרכי הביטחון, אישרו את החיסיון על הפרשה. כנראה שהיו להם סיבות טובות לכך, כמו הגנה על חייהם של סוכנים ישראליים או מניעת חשיפה של מבצעים ושיטות פעולה ישראליים. גם כאן, טוב שיש מי שמפעילים ראש גדול ואחריות לאומית, שהרי התחסדות צדקנית כשל דודו פלמה עלולה להיות הרת אסון ולסכן חיי אדם.

התאוריות ה"רומזות" על ביום ההתאבדות, קרובות מאוד ברוחן לתיאורית הקונספירציה על רצח רבין בידי השב"כ. אחד ממובילי התאוריות הללו הוא יורם שפטל. הדבר היחיד שבו אני מסכים עם דודו פלמה, הוא גינוי דברי הבלע של שפטל. אולם האמירה על דבריו של שפטל ש"כמעט ברור שהם באים מלשכת ראש הממשלה" הם נפסדים ומכוערים, בעיקר כאשר הם באים מקולמוסו של מי שמפיץ באותה רשימה, תאוריית קונספירציה א-לה שפטל.

* "על הצפון"