את חלקו הראשון של המאמר – רשמי סיור עם קבוצת "גוונים בגליל", הקדשתי בעיקר למפגש עם נציג קריית חסידות גור בחצור הגלילית – שיחה טעונה וקשה, שהמסר שהועבר לנו בה הוא של היפרדות לשני עמים; אנו חיים על שתי פלנטות שונות, ואין דבר מסוכן יותר עבור הפלנטה החרדית מהמפגש עם הפלנטה האחרת. אסור לנו לתת לדברים האלה לְרָפּוֹת את ידינו. חשיבות המפגש עם החרדים היא בעצם קיומה – כל עוד אנו נפגשים ונדברים, יש תקווה. ובסך הכל, אני מאמין שהקיצוניות הזאת הינה מלחמת מאסף של הממסד החרדי, אל מול רוחות אחרות בתכלית המנשבות בציבור החרדי וכמהות לישראליזציה. אולם את עיקר האנרגיה איננו צריכים להשקיע בקצוות, אלא ביצירת מרכז של ממלכתיות ציונית, המשותף לחילונים, מסורתיים ודתיים, סביב רעיון ההתחדשות היהודית. אני מאמין, שבגולן יש פוטנציאל ליצירת מופת לאומי של מרכז כזה. לב הסיור שלנו היה המפגש עם הדברים היפים המתרחשים בגולן, ובראש ובראשונה בית הספר "שורשים" ומדרשת השילוב.
כאמור, תכנית "גוונים בגליל" הינה תכנית המעצבת קבוצת מנהיגות קהילתית וחינוכית בגליל, הכוללת מנהלי מחלקות חינוך ברשויות המקומיות, מנהלי מתנ"סים, מנהלי בתי ספר ומנהלי מרכזי צעירים, סביב רעיונות של התחדשות יהודית, פלורליזם יהודי וצדק חברתי. מהרכב הקבוצה, שהמשותף לחבריה הוא תפקידם החינוכי – קהילתי, ניתן להבין שאין המדובר בבית מדרש של "פריקים" להתחדשות יהודית, אלא קבוצה מובחנת של בעלי תפקידים באזור, שאנו רואים בהם שותפים פוטנציאלים להגשים חלום אזורי, לחולל שינוי חברתי. עם זאת, זו תכנית וולונטרית, ומי שבחר ליטול בה חלק – הנושא לבטח אינו זר לו. יש בקבוצה חילונים ודתיים, אך אין בה חילונופובים ולא דתופובים. ההתפעלות וההתפעמות מהמפעלים החינוכיים בהם ביקרנו, הייתה משותפת לכל הקבוצה, על כל גווניה.
המסר הראשון בו פתחה בינה פבזנר, מנהלת בית הספר "שורשים" בנטור – המשותף לחילונים ודתיים, את שיחתה אתנו, היה שכאשר היא משתמשת במושגים "דתיים" ו"חילונים" היא עושה זאת לנוחות המאזין, אולם ככל שהיא מעמיקה בנושא, היא לְמֵדָה שהאבחנה הזאת מלאכותית, ויש קשת רחבה של אורחות חיים שההגדרות הקונבנציונליות הללו אינן מסוגלות להגדיר אותם.
בבית הספר נהוגה חובת תפילת בוקר. והנה, יש ילדים "דתיים" שאינם רוצים להתפלל ורוב הילדים ה"חילונים" רוצים ומתחברים לתפילה. התפילה היא משותפת. כל הכיתה מתפללת, הבנים והבנות יחד, ובראש המחנך – אחת היא אם הוא "דתי" או "חילוני". הילדים אינם מחויבים לחבוש כיפה ואף לא המורים – כל אחד על פי רצונו. בכל כיתה התפילה נשמעת אחרת – בכיתה אחת היא תפילה חרישית, בכיתה אחרת – שירה סוערת. איש אינו בודק את הילד הבודד היושב בכיתה - האם הוא מתפלל, מה הוא אומר, אבל הכל הנם חלק מחוויית התפילה, שנועדה להבטיח שכל ילד יהיה בן בית בתרבות היהודית, ובתוכה – בתפילה. ואי אפשר להיות בן בית רק מ"ללמוד על" (והלוואי ובבתי הספר החילונים היו לומדים על), אלא יש "לחוות את".
חובת התפילה אינה כפיה דתית? נשאלה בינה, והשיבה – שהבחירה בבית הספר היא וולונטרית. הכל שקוף לחלוטין וגלוי לכל, והורים השולחים את ילדיהם לבית הספר הם כאלה שבחרו דווקא בבית הספר הזה, על מה שיש בו.
אולם אין זה אומר שאין מחלוקות. מאיזה סידור יתפללו? תחילה התפללו הילדים מתוך סידור של רשת תל"י, המקורבת לתנועה ליהדות מסורתית (קונסרבטיבית). אין כמעט הבדל בין נוסח התפילה בסידור הזה לנוסח בסידור האורתודוכסי, אולם עצם השייכות הזאת והקרדיטים לתנועה, עוררה מחלוקת בקרב ההורים. פניה של אחד ההורים שכעס על הכנסת הסידור זה, הביאה לשיחת הורים מרגשת ומשמעותית מאוד, שבסופה הוחלט לעצב סידור ייחודי לבית הספר – "סידור שורשים". הרב אביה רוזן עמד בראש הצוות שערך את הסידור. רועי שנער אייר אותו. הנוסח, אמר לנו אביה, הוא היחיד שבני כל העדות יכולים להיות בו בבית. הנה, כבר בשורה של בית הספר לעולם היהודי כולו.
בעיקרו, הסידור הוא אורתודוכסי, הכל בו על פי ההלכה. אולם הוא כולל בתוכו, בנוסף לתפילות, טקסטים רבים ומגוונים, של לאה גולדברג, נעמי שמר, הרב קוק, אהוד מנור, עוזי חיטמן, תהילים, מיכה שטרית, חמוטל בן זאב, חנה סנש ואחרים, שהרי גם השירה העברית והזמר העברי הנם סוג של תפילה, ולא ננעלו שערי תפילה. החריגה היחידה מן הסידור הקונבנציונלי היא בברכות השחר. לצד הנוסח המסורתי – "שלא עשני גוי... שלא עשני עבד... שלא עשני אישה..." מופיע נוסח חלופי, המנוסח על דרך החיוב, ומקובל היום גם בלא מעט קהילות אורתודוכסיות – "שעשני ישראל... שעשני בן חורין... שעשני כרצונו". אילו הייתי בצוות שיצר את הסידור, הייתי מתעקש על עוד כמה שינויים. למשל – על אלוהי אברהם יצחק ויעקב הייתי מוסיף את שרה, רבקה רחל ולאה. אולם התוצר הסופי יפה, מרגש ויש בו בדרכו שילוב ראוי של מסורת והתחדשות.
סיפורה של בינה על מסיבת קבלת הסידור, בהשתתפות ההורים, ריגשה אותנו מאוד, וכך גם תיאורה את השירה הרמה והחגיגית בתפילה לשלום המדינה.
בינה סיפרה על ביקור באושוויץ עם תלמידיה ב"נופי גולן" שבה אחת התלמידות לראשונה בחייה ראתה טלית, ושאלה אותה מהו הבד הזה. ילדים יהודים, ישראלים, צריכים לנסוע לאושוויץ, דווקא לאושוויץ, המקום הטמא ביותר עלי אדמות, כדי ללמוד את היסודות הבסיסיים ביותר של יהדותם?! כל ילד יהודי זכאי להכיר את יהדותו. בית הספר "שורשים" מאפשר לכל ילד לממש את זכותו, בניגוד לבתי ספר חילונים. הילדים הדתיים לומדים פתיחות מהי, פלורליזם מהו, דרכים שונות לביטוי היהדות. הכל יוצאים נשכרים.
"שורשים" אינו בית ספר אליטיסטי, אינו בית ספר פרטי, הוא בית ספר ממלכתי, מוכר ורשמי, מתוך אידיאולוגיה. בלשונה של בינה: "כפי שאין לנו דתומטר בכניסה, כך אין לנו כספומט".
ויותר משחשתי גאווה, בהצגת יופיו של הגולן לאנשי הגליל, התרשמתי מהתפעלותם של אנשי החינוך הבכירים. שהרי המטרה שלנו אינה רק לראות ולהתרשם, אלא ללמוד בעיניים מעשיות, כדי לחולל שינוי.
בחלקו השלישי והאחרון של המאמר, אתאר את הדברים היפים שראו עינינו במדרשת השילוב.
* "שישי בגולן"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
