הבלוג של אורי הייטנר

            מלחמת העצמאות של הציונות הדתית

הציבור הדתי לאומי, כידוע, מקצין, מתחרד"ל, מתחרד. הביטוי לכך הוא בעיקר בתחום ה"צניעות"; ההפרדה בין המינים, קודי לבוש מחמירים, "שמירת נגיעה", "קול באישה ערווה", הדרת נשים וכו'. וכאשר התופעה מתוארת, תמיד יש מי שמזכיר ש"כשאנחנו היינו ב'בני עקיבא' אפילו הריקודים היו מעורבים, והיום יש הפרדה גם בפעילות". אני זוכר, איך בילדותי, החוף המופרד בימה של ת"א היה החוף של בני ברק. רק חרדים רחצו בו. הציבור הדתי לאומי התרחץ עמנו, בחופים המעורבים.

אז יש לי חדשות. משהו חדש מתחיל בציבור הדתי לאומי, הנמצא היום בעיצומו של מהלך פוסט חרד"לי מובהק. והמהלך המרתק הזה בא לידי ביטוי גם ב"צניעות". המטוטלת עוברת היום לכיוון ההפוך. אם רק לפני שנים אחדות, יותר ויותר חתונות במגזר הדתי לאומי היו מופרדות, בניגוד למסורת של המגזר הסרוג, הרי שהיום אנו שבים לראות בחתונות מעגלי ריקוד מעורבים (!). ואנו רואים זאת גם בקהילות שההפרדה בין המינים הייתה השם הנרדף שלהן. לפני חמש שנים, אי אפשר היה להעלות זאת על הדעת.

מה קרה בחמש השנים הללו? הבשילו תהליכים שרחשו בציונות הדתית מתחת לפני השטח במשך שנים רבות. תהליך אחד – מהפיכה פמיניסטית חסרת תקדים בחברה הדתית לאומית, שהחלה בנשים למדניות, תלמידות חכמים, ונמשכת במניינים שוויוניים ועוד. פשוט, נשים דתיות לאומיות אינן מוכנות עוד להשלים עם מעמדן הנחות כ"מלכה". תהליך אחר, גורף, הוא שרבים וטובים בציבור הדתי לאומי חדלו לחשוש מהכינויים "דתי-לייט", "חפיפניק", "מזרוחניק". הם יודעים שאמונתם ודבקותם בהלכה, אינה מחייבת את קבלת הקודים החרדיים של "צניעות" ושל בריחה מהתמודדות עם אתגרי המודרנה. נמאסה עליהם ההתבטלות בפני החרדים, שהם כביכול "אוטנטיים יותר", "רציניים יותר", כאילו חומרות יתר והוספת סייג על סייג על ההלכה, הם ביטוי אוטנטי של היהדות. הם רוצים בחיים דתיים שאינם מנוגדים לטבעם האנושי ואין בהם האובססיה של הפחד ממיניות, שבאה לידי ביטוי בחומרות ה"צניעות" המיותרות הללו.

ומדוע אני מזכיר את הנושא החברתי – תרבותי הזה ביומן הבחירות? כיוון שיש לכך גם משמעות פוליטית. הביטוי הפוליטי הוא מלחמת העצמאות של הציונות הדתית, הזוקפת את גבה השפוף ואינה מוכנה עוד להיות אסקופה הנדרסת בפני החרדות.

הציבור הדתי לאומי בחר למנהיגו את נפתלי בנט, המייצג ומבטא את הדרך הזאת. הציבור הזה מקבל את נפתלי בנט ואינו סונט בו על שרעייתו לובשת מכנסיים ואינה חובשת כיסוי ראש ומכבד את העובדה שהוא לוחץ ידי נשים. הציבור הזה רצה בצירופה של איילת שקד, אישה חילונית, לרשימתו. הציבור הזה מרגיש נוח יותר עם הציבור החילוני, המשרת כמותו בצה"ל, תורם לחברה ולכלכלה, עובד. הציבור הזה מריץ את הרב דוד סתיו, יו"ר רבני צוהר, לתפקיד הרב הראשי ומנסה לשחרר מחדש לפחות חלק מעמדות הממסד הדתי שנכבשו בידי ש"ס לאורך השנים, המאיסו את הדת על הציבור החילוני ופגעו קשות בגיור עולים מחבר העמים שאינם מוגדרים כיהודים על פי ההלכה.

ולכן, גם אם הברית בין בנט ולפיד היא תוצאה בדיעבד של התמודדות עם טקטיקה פוליטית של נתניהו שניסה לדחוק מן הקואליציה את "הבית היהודי", ולא ביטוי מושכל מובנה של תהליך עומק אמתי, ברור שבנט לא יכול היה לנהוג כך, אלמלא ידע שהציבור שלו יתמוך במהלך. ואכן, הציבור הדתי לאומי, ברובו המכריע, כולל החלקים היותר שמרניים בתוכו, אפילו הגורמים החרד"ליים, הולך עמו ותומך בו ובדרכו. זאת, כיוון שהמהלך הפוליטי הזה, גם אם לא תוכנן מראש, מבטא את התהליך החברתי המתרחש בשטח.

וזו בשורה גדולה לחברה הישראלית.

            הגיבור הטרגי של הבחירות

הגיבור הטרגי של הבחירות הוא הרב חיים אמסלם. למה טרגי? לא להיבחר לכנסת זו טרגדיה? לא. אבל במקרה של אמסלם - כן.

חיים אמסלם הלך עם האמת שלו עד הסוף ושילם מחיר יקר של קרע עם הקהילה שלו, וחרם מצִדה עליו ועל משפחתו. חרם כזה הוא אסון כבד לכל אדם, ודאי למי שהקהילה הייתה כל עולמו.

והנה, דווקא כאשר הנושאים שהוא העלה על סדר היום, הצורך בריפוי תחלואי החברה החרדית והשתלבות הציבור החרדי בחברה הישראלית עלו לראש סדר היום הפוליטי, הוא נדחק מן הכנסת, הוא לא יוכל להמשיך ולהיאבק על דרכו, הוא לא יוכל להמשיך להציג דרך חלופית המבטאת את המסורת המזרחית במיטבה, אך בעצם... אין לו לאן לחזור. הוא שרף את הגשרים.

ערב חג החירות, ראוי אמסלם להוקרת החברה הישראלית על האומץ של מי שבחר ללכת נגד הזרם, תוך נכונות לשלם את המחיר הכבד.

אני מקווה, שהציונות הדתית תאמץ את הרב אמסלם לחיקה, ושהוא יקבל תפקיד הולם שבו יוכל להמשיך לתרום לחברה הישראלית ולהשפיע עליה.

            יאיר ברח

במשך שנים היה השר דוד לוי אופוזיציה פנימית בתוך הממשלה לשרי האוצר בממשלות בגין (ארליך, הורביץ, ארידור). כאשר שמיר נבחר לראשות הממשלה הוא הציע ללוי את תיק האוצר, ולוי דחה אותו מכל וכל. במקום לקחת אחריות, להוביל דרך אחרת, להוכיח שאפשר גם אחרת, הוא העדיף להישאר בתפקיד המבקר, ולא להפשיל שרוולים ולקחת על עצמו את התפקיד הקשה, לעתים כפוי הטובה, שעלול לפגוע בפופולאריות שלו. בכך הפגין חוסר מנהיגות.

היום, כך נראה, יאיר לפיד נוהג כמותו. "איפה הכסף?" הוא שאל ותקף את המדיניות הכלכלית של הממשלה. והנה, נתניהו מציע לו את תיק האוצר והוא מסרב. תיק החוץ, כנראה, יותר סקסי. "מסתובב בעולם כשאת ישנה, כובעי בידי, אני מוכרח לרוץ". קשה יותר להיכשל בו. אבל בכך יאיר לפיד בורח מאחריות ומפגין חוסר מנהיגות.

            ארגז ברזל

פרשת עמיר פרץ – הצבע חזר לזקן של עמרם מצנע.

            תרנגול הכפרות של שלי יחימוביץ'

חובתו המוסרית של מנהיג מפלגה, לנקות את האורוות בתוכה ולהילחם בשחיתויות הקיימות בה. לכן, לכאורה, יש לשבח את שלי יחימוביץ' על כך שחשפה את שמו של החשוד עמיר פרץ.

אולם בצעדה זה יחימוביץ' פעלה בדרך הקלה – היא לא נאבקה בשחיתות מבית, אלא הטילה את כולה על מי שפרש מן המפלגה. אך קניית הקולות לא הייתה ב"התנועה" אלא במפלגת העבודה. ועמיר פרץ אינו החשוד היחיד, אלא גם השר לשעבר מג'אדלה וח"כ אראל מרגלית. מאחר ועמיר פרץ פרש ממפלגת העבודה, החשד נגד מרגלית, חבר סיעתה, אמור להטריד את יחימוביץ' יותר מהחשד נגד עמיר פרץ.

שלי יחימוביץ' לא נהגה באומץ. כשהכותרות דיברו על שחיתות במפלגתה, היא הסיטה את האש לכיוונו של עמיר פרץ, שכבר אינו חבר מפלגתה. הדלפת שמו נתפסה כנקמנות יותר מאשר כמלחמה בשחיתות.

            חובם לחברה

שני שופטים בישראל הסעירו לאחרונה את הציבוריות הישראלית בשל חשד לפלילים: "השופט המכה" והשופט הנמלט דן כהן, החשוד בעבירות שוחד, ויתכן שיחזור לישראל במסגרת עסקת טיעון. מבלי להיכנס לפרטי החשדות (ובמקרה של "השופט המכה" החקירה רק החלה ומוקדם להסיק מסקנות לגביה), עולה כאן שאלה עקרונית. והיה, ושופט יורשע בפלילים וישב בכלא – האם לאחר שחרורו הוא יוכל לחזור לכס השיפוט.

אין לי ספק שהצגת שאלה כזו לציבור תענה בשלילה מוחלטת. למה בעצם? הרי הוא כבר מילא את חובו לחברה, ולמה שייענש פעמים? כיוון שבכך שמילא את חובו לחברה, אין הוא נדרש עוד להיענש, לשבת בכלא וכד'. אולם אין הדבר מטהר את עברו ואינו מכשיר אותו להיות שופט בבית המשפט. הדבר פשוט אינו מתקבל על הדעת.

אז למה כאשר אני כותב זאת על מנהיגים פוליטיים, כמו אולמרט, דרעי והנגבי מאשימים אותי בצדקנות?

            לא תהיה ממשלת מיעוט

שואל אהוד בן עזר: " האם אתם בטוחים שביבי לא יעשה תרגיל של הרגע האחרון, ישאיר את לפיד ובנט בחוץ, ויסגור קואליציה, אפילו של מיעוט, עם ש"ס והחרדים, תוך שהוא ממשיך להאשים את לפיד-בנט ב'חרמות'?"

התשובה היא, שלא יהיה תרגיל כזה, מהסיבה הפשוטה – לא יכולה לקום ממשלת מיעוט. ממשלת מיעוט תתכן רק במצב של תמיכה או לפחות הימנעות מבחוץ של אחת הסיעות. למשל – אם תקום ממשלת מיעוט שתמנה 59 ח"כים, היא תוכל להיבחר אם שלושה ח"כים שאינם בקואליציה ימנעו או ייעדרו מן ההצבעה, וכך מספר המתנגדים יהיה קטן יותר, 58 ח"כים.

הליכוד ביתנו + המפלגות החרדיות + "התנועה" = 55 ח"כים. אפילו אם "קדימה" תפרוש מהברית עם לפיד ובנט ותצטרף, עדין זו ממשלת מיעוט. ואין אף סיעה שתתמוך בממשלה מבחוץ או תמנע. מפלגת העבודה שבחרה באופוזיציה על אף חיזורים נמרצים ופיתויים מיניסטריאליים כבדים, ודאי שלא תתמוך מבחוץ ללא כל תמורה.

על פי שיטת הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבית הנהוגה היום בישראל, המחייבת תמיכת 61 ח"כים בממשלה חלופית כדי להפיל ממשלה מכהנת, קשה מאוד להפיל ממשלה. אולם כדי שהממשלה תכהן, על הכנסת לאשר את הקמתה ברוב קולות. ממשלת מיעוט פשוט לא תקום. אם נתניהו לא יציג לנשיא קואליציה, פרס יוכל, על פי חוק, להטיל את הרכבת הממשלה על ח"כ אחר או שתתקיימנה בחירות חוזרות.

נתניהו אינו מתאבד פוליטי ולכן לא יעשה זאת. יתכן שהוא עוד ינסה לשכנע את מפלגת העבודה להצטרף או לפרק את ברית לפיד בנט ולוותר על לפיד, אך יש להניח שהוא הפנים עם העובדה ששני המהלכים הללו חסרי סיכוי.