הבלוג של אורי הייטנר

בפולמוס בין תנועת ההשכלה ליהדות המסורתית באירופה בכלל ובמזרח אירופה בפרט במאה ה-19, אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות היתה האגדה. ההשכלה, שניסתה לבסס את התרבות היהודית על רציונליזציה, ברוח הנאורות האירופית, יצאה נגד מגמות מסוימות ביהדות, כמו הקבלה והחסידות, שהוצגו כאמונות תפלות. חלק מן הביקורת הייתה כנגד האגדה, החלק הסיפורי שבתלמוד, שהוצגה כספרות נחותה, בלתי רציונלית, שיש להתרחק ממנה.

הרבנות האורתודוכסית שיצאה נגד ההשכלה, הגנה בחירוף נפש על האגדה, ואת היחס המבטל אליה ראתה ככפירה בעיקר, כעקירת אותיות מן התורה, כערעור על סמכות חז"ל. הם ביטלו את הביקורת הזו כעפרא דארעא, תוך התעלמות ממסורת רבת שנים בתוך היהדות הרבנית על מקומה של האגדה, כמו למשל אותו מאמר בתלמוד הירושלמי (מסכת שבת) המצטט את ר' יהושע בן לוי שלכותב האגדה אין חלק בעולם הבא ודורשה נחרך באש ועוד. למעשה, מגמת האורתודוכסיה הייתה בעיקר יצירת דה-לגיטימציה למשכילים ולזכותם לעסוק ביהדות. מי הם בכלל?

התהפכו היוצרות, כאשר בבתי המדרש המתחדשים, הפועלים בשלושים השנים האחרונות, האגדה תופסת מקום מרכזי מאוד. בבתי המדרש, נתפסת האגדה כספרות נעלה וכביטוי לרוח חז"ל, לרוח היהדות וליכולת לדרוש פסוק באופן יצירתי, תוך שימוש בדמיון, באופן המאפשר ביטוי של מסרים הרלוונטיים לתקופה. לא בכדי, בנאום / שיעור הבכורה שלה בכנסת, לימדה ח"כ ד"ר רות קלדרון אגדת חז"ל דווקא. והנה, בקרב גורמים אורתודוכסיים ובעיקר חרדיים שיצאו חוצץ נגדה ונגד דבריה, נשמע הד לביקורת ההשכלה כנגד האגדה. כך ברשימותיו של אלי מייזליש בנדון ב"חדשות בן עזר" וכך במכתב של "עזרא מנתניה" ב"סופשבוע" של "מעריב". לפתע, האגדה היא שולית, סרח עודף, חסרת חשיבות, חסרת ערך. איך כתב בקנטרנות אותו עזרא? "הגברת הנכבדה בסך הכל הביאה סיפור מהתלמוד מבלי שהיא עוסקת ב-99% מהתלמוד עצמו". וכי בעשר הדקות שעמדו לרשותה, יכלה לעסוק באותם 99%? אלא שלאמתו של דבר, הביקורת אינה על דבריה של רות קלדרון, ולא על כך שבחרה באגדה דווקא, אלא בדומה לביקורת על חכמי ההשכלה – פחדם של המבקרים הוא מפני עצם התופעה של "חילונים" וחמור יותר – אישה, רחמנא לצלן, העוסקים בתורה, לומדים אותה, חיים אותה, דורשים אותה. לא בכדי פסק אותו עזרא נחרצות בשורה התחתונה של מכתבו: "תלמידה חכמה - היא לא".

והרי אין הוא מכיר אותה, זולת נאומה הראשון בכנסת. כנראה שעצם המושג "תלמידה חכמה", זר לו ולעולמו.

רות קלדרון משלבת את הלימוד הבית מדרשי, בהיותה מעמודי התווך של עולם בתי המדרש המתחדשים, כמייסדת "אלול" ו"עלמא", עם הלימוד האקדמי, כד"ר לתלמוד. חזקה עליה שבקיאותה בהלכה רבה מאוד. מידי בוקר מעלה רות בדף הפייסבוק שלה משנה יומית ופותחת בית מדרש וירטואלי מרתק, שמפעם לפעם אף אני נוטל בו חלק. לרוב, מדובר בהלכות.

אך אין ספק, שאחת התרומות הגדולות של בתי המדרש המתחדשים לתרבות ישראל, הוא המקום המרכזי הניתן בו לספרות חז"ל, למדרשי האגדה, במגמה של חידוש המדרש בידי הלומדים בני ימינו.

אסיים בציטוט מדברים שכתב לפני שנות דור ארי אלון, מן האושיות המרכזיות של עולם ההתחדשות היהודית, בספרו "עלמא די", אודות שפת המדרש.

"שפת המדרש היא שפה שונה לחלוטין מהשפה המדעית. השפה המדעית טוחנת את הסמל הגולמי במטחנות נוסחאותיה האנאליטיות; שפת המדרש מגבשת את הנוסח לסמל גולמי. השפה המדעית מפשיטה; שפת המדרש מגשימה. השפה המדעית מגדירה; שפת המדרש פורצת גדורות. השפה המדעית שואפת לגלות את עולם המושגים של יוצרי הסמל; שפת המדרש נוטה להתעלם מעולם המושגים של יוצרי הסמל. השפה המדעית רואה במדרש אמצעי לפריצת דרך אל העבר; שפת המדרש רואה בסמל אמצעי לפריצת דרך אל העתיד. השפה המדעית מתיימרת להיות אובייקטיבית; שפת המדרש מתיימרת להיות סובייקטיבית. שפת המדרש מוציאה את הסמל מהקשרו; שפת המדע שואפת להחזיר את הסמל אל הקשרו. ידיעת השפה המדעית היא תנאי הכרחי להיות האדם הריבוני, אך לא תנאי מספיק. אדם שלא יודע לשאול - מיהו האדם שיצר יש מאין את המשפט: 'בראשית ברא אלוהים את השמים ואת הארץ', לא יכול להיות אדם ריבוני. אדם שלא שואף להבין את מניעיהם הגלויים והסמויים של בוראי האלוהים בכל הדורות לא יכול להיות אדם ריבוני. אבל מדען שלא יודע לדבר עם הילד שלו בשפת המדע הבדיוני על התוהו ועל הבוהו שקדם לבריאת העולם על ידי אלוהים – איננו יכול להיות אדם ריבוני. הדירוג האקדמי שלו יכול להרקיע שחקים, אך סולמו איננו מוצב ארצה. בקיצור: רק בית מדרש ריבוני לשוחרי מדע יביא להנהגה ריבונית".

בית המדרש הריבוני, המתחדש, פתח את שערי התורה בפני כל יהודי, ללא אפליה על בסיס הביוגרפיה הרוחנית והתרבותית שלו. תנועת ההתחדשות היהודית, רואה בשפה היהודית את המגרש המשותף לשיג ושיח בין כל חלקי העם היהודי, ללא התנשאות של מי שמנכסים לעצמם את היהדות על פני מי ש"עגלתם ריקה", כביכול. שפת המדרש היא שפה מרכזית במגרש הזה. המגרש שייך לכולנו, המדרש שייך לכולנו, וכאשר המתבכיינים על כך שכביכול "מחרימים" אותם ממשיכים לדבוק בשיח המדיר, הם הופכים פחות ופחות רלוונטיים לתמורות בהוויה היהודית בישראל.

* "חדשות בן עזר"