הבלוג של אורי הייטנר

אני מאמין / אריק לביא

פינתי השבועית ברדיו "אורנים" 11.3.13

פינתי מוקדשת היום לזכרו של אדם יוצא דופן, חריג במקומותינו, שהלך בשבוע שעבר לעולמו – הרב מנחם פרומן זצ"ל.

פרומן לא התאים למוסכמות החברתיות של הציבוריות הישראלית ולא ניסה להתאים את עצמו אליהן – ואולי נכון יותר שהמוסכמות החברתיות לא התאימו אליו. הוא היה גם חרדי, גם דתי לאומי וגם חילוני. גם ימני וגם שמאלני. גם הלכתי וגם ליברל. מתנחל ופעיל שלום. הוא גילם באישיותו את הטוב שבכל אלה. ואיני אומר – הטוב שבכל הניגודים האלה, כיוון שאצלו - לא היו אלה ניגודים.

היו תקופות בחייו שבהן הוא היה כמעט מנודה – הוא היה מתנחל ימני בעיני השמאל, חבר של ערפאת והשייח' יאסין בעיני הימין; אלה ואלה ראו בו קצת "קוקו", אדם הזוי.

אולם בהדרגה הוא הצליח לסלול נתיבות אל לבות הציבור מכל הזרמים, וכבש בנועם הליכותיו, בחיוכו הכובש, במאור עיניו, בשיחו המתון, באמונתו, בהיותו איש אמת ובאהבת האדם שלו, מעמד ייחודי בציבור הישראלי; הוא היה אהוד ואהוב על כל חלקי החברה, בלי שאף מגזר ינכס אותו לעצמו ויטייח את היותו במידה רבה שייך לצד השני של המתרס.

זכיתי להכיר את הרב פרומן לפני כעשרים שנה. שירתתי אז כדובר ועד יישובי הגולן. הרב פרומן יצר אתי קשר ושלח לי ספר שירים שכתב, "אדם מן הארץ", שעיקרו – מחזור שירי אהבה לגולן. הוא נתן לי יד חופשית להשתמש בשירים למען המאבק, ללא כל ענייני זכויות יוצרים וכד'.

בפעם האחרונה ראיתי אותו לפני חודשים אחדים, בערב חגיגי במלאת 40 שנה ליד טבנקין, בסמינר אפעל. הוא הופיע בערב יחד עם אריאל הורביץ ועמיר לב. הוא היה לבוש כפי שנהג להתלבש בשנים האחרונות בשבתות, חגים ואירועים חגיגיים – בלבוש חסידי, כולל קפוטה ושטריימל, בצבע לבן. בדרך כלל, אין בי אהדה רבה ללבוש החרדי המנציח אופנה מזרח אירופית מלפני 250 שנה ואינה מתאימה לאקלים הארץ. ודאי לא לאיש הכיפות הסרוגות שלפתע אימץ לבוש חרדי. והלבן החריג הזה, היה מצטייר בעיניי כתחפושת קיטשית – מה, הוא מתחפש לאדמו"ר?

אבל דברים שלא הייתי מקבל אצל אחרים, קיבלתי וכיבדתי אצל הרב פרומן. אם כיבדתי את פגישותיו עם רבי מרצחים - לבוש שאינו לטעמי לא אכבד? כאשר הוא לבש לבן, עם הפרווה הלבנה על ראשו, עם הזקן הלבן הארוך ופניו הקורנות – היה משהו נבואי בדמותו, הוא הצטייר בעיניי כמישהו שלא מן העולם הזה. וכך, כאשר הוא הוביל את הטקס הקבוע של מחיאות כפיים וקריאת ש-לום ש-לום, כאשר מחיאת הכף מבטאת את החיבור בין ימין ושמאל, והחיבור בין יד ליד יוצרת את המילה ידיד – הטקס הזה לא נראה לי פאתטי, כפי שוודאי הייתי רואה בו, אילו אחר הוביל אותו. למה? מאותה סיבה. כיוון שהרב פרומן היה משהו אחר.

לזכרו של הרב פרומן, אשמיע היום שיר של אחד המשוררים החילוניים ביותר בשירה העברית – שאול טשרניחובסקי. השיר נקרא "אני מאמין". זהו שיר של אמונה באדם. הרב פרומן היה התגלמות האמונה באדם. בעוד אצל טשרניחובסקי האמונה באדם הייתה תחליף לאמונה באל, אצל פרומן האמונה באדם הייתה התגלמות האמונה באל.

שירו של טשרניחובסקי, הידוע יותר על פי מילותיו הראשונות "שחקי, שחקי", הוא שיר של אמונה יוקדת ברוח האדם, בחירות הסוציאלית, בחירות הלאומית ובשלום. וכך, האמונה החילונית של טשרניחובסקי מתאחדת עם האמונה הדתית של הרב פרומן. ומי כפרומן אוהב חיבורים ומיזוגים בלתי קונבנציונליים.

טשרניחובסקי כתב את השיר באודסה ב-1894. טוביה שלונסקי, אביו של המשורר אברהם שלונסקי, הלחין את השיר. השיר היה אחד המועמדים להמנון הציוני והמנון המדינה, והוא בהחלט ראוי להיות המנון. בשנים האחרונות הוא שוב מועלה כהמנון פוטנציאלי, אולם הפעם מסיבות בלתי טהורות – מתוך רצון להחליף את "התקווה" בשיר שהלאום היהודי אינו נזכר בו, מצד גורמים פוסט ציוניים הרוצים לערער את צביונה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. ולכן, היום זהו רעיון פסול מעיקרו.

השיר נכתב, הולחן ומושר בהברה אשכנזית, מלעילית. אגב, לגמרי במקרה, אתמול אבשלום קור דיבר על השיר הזה, ופתר לי חידה. מדוע טשרניחובסקי, גבר, שר בלשון נקבה: "זו אני החולם שח". מסתבר שבלשון המקרא "זו" = אשר. שחקי שחקי על החלומות אשר אני החולם שח.

לשיר ביצועים רבים, לאחרונה שמעתי ביצוע יפה של איה כורם, אבל אין כמו הביצוע, בה"א הידיעה – של אריק לביא, האחד והיחיד.

שחקי שחקי על החלומות, / זו אני החולם שח. / שחקי כי באדם אאמין, / כי עודני מאמין בך. // כי עוד נפשי דרור שואפת, / לא מכרתיה לעגל פז, / כי עוד אאמין באדם, / גם ברוחו, רוח עז. // רוחו ישליך כבלי-הבל, / ירוממנו במתי-על: / לא ברעב ימות עובד, / דרור לנפש, פת-לדל. // שחקי כי גם ברעות אאמין, / אאמין, כי עוד אמצא לב, / לב תקוותי גם תקוותיו, / יחוש אושר, יבין כאב. // אאמינה גם בעתיד, / אף אם ירחק זה היום, / אך בוא יבוא - יישאו שלום, / אז וברכה לאום מלאום. // ישוב יפרח אז גם עמי, / ובארץ יקום דור, / ברזל- כבליו יוסר מנו, / עין-בעין יראה אור. // יחיה, יאהב, יפעל, יעש, / דור בארץ אמנם חי, / לא בעתיד, בשמים - / חיי רוח לו אין די. // אז שיר חדש ישיר משורר, / ליפי ונשגב לבו ער / לו, לצעיר, מעל קברי / פרחים ילקטו לזר.