הבלוג של אורי הייטנר

            המשלחת הארכיאולוגית של המקארתיזם

הרב שי פירון הוא אחד הבולטים בקבוצה של רבנים מרכזיים בציונות הדתית, המנהלת לאורך שנים מלחמת חורמה נגד ההקצנה הדתית והלאומית במגזר הדתי לאומי. הוא מנהל מלחמת חורמה חינוכית וציבורית נגד כל גילוי של גזענות, של שנאת זרים, של לאומנות, של קריאות נגד ערבים, של שנאת "שמאלנים". הוא עמד בראש קבוצת רבנים שפרסמה גילוי דעת נגד מכתב הרבנים, שאסר השכרת בתים לנוכרים בצפת.

היום הרב שי פירון הוא ח"כ מטעם "יש עתיד" ומועמדה לתפקיד שר החינוך.

ולרגל מועמדותו לתפקיד, ולנוכח מאבק האיתנים המתנהל על התפקיד, התגלתה בחפירות ארכיאולוגיות איזו תשובה שהרב נתן בימי אֶחָא לאיזו שאלה והביע בה התנגדות להשכרת דירות לערבים. והחגיגות בעיצומן. ציד המכשפות המקארתיסטי שניהל הליכוד נגד "הבית היהודי", שבו נתגלו בחפירות ארכיאולוגיות כל מיני ספק אמירות של מועמדי המפלגה, בניסיון להציגה כמפלגת ימין קיצוני ולהבאיש את ריחה בעיני מצביעי הציונות הדתית שרובם סולדים מן הקיצוניות, נמשך. כעת הנפגע ממנו הוא שי פירון.

לפני הבחירות, פרסם המסית והמדיח הסדרתי ספי רכלבסקי מאמר ב"הארץ" בו כרך את שי פירון ופייגלין כמקשה אחת, הרי שניהם דוסים והאידיאולוגיה של ספי רכלבסקי היא "דרוס כל דוס". אבל למה הליכוד הולך בדרך זו?

צריך להיות ברור – מי שערך את החפירות הארכיאולוגיות הללו, עשה זאת בשירות הליכוד, במסגרת המאבק על תיק החינוך. האם המאבק הזה, שהנו לגיטימי כשלעצמו, מקדש כל אמצעי? הוא מקדש גם רכלבסקיזציה של הליכוד - אימוץ השיטה הנואלת של הדרת דתיים באמצעות חפירות ארכיאולוגיות בין מיליוני המילים שאדם כתב בחייו, כדי למצוא, כמוצאי שלל רב, איזו התבטאות בעייתית וגם אם היא נוגדת את פעלו, מעשיו וכתביו, להשתמש בה כדי להסית נגדו?

כאבא לילדים במערכת החינוך, אשמח מאוד לראות את שי פירון כשר החינוך של מדינת ישראל. שי פירון הוא איש חינוך בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו – איש חינוך ותיק ומצטיין, שהעמיד דורות של תלמידות ותלמידים לתפארת. כל חייו הבוגרים הוקדשו לחינוך, לניהול חינוכי עם דגש על ילדים בעלי צרכים מיוחדים (והוא גם אימץ ילד נכה). מוסדות החינוך שהקים זכו בפרסי חינוך. הוא היה מהחברים הבולטים בוועדת דוברת. הוא היה מנכ"ל תנועת "הכל חינוך". הוא מכיר היטב את מערכת החינוך בישראל, במיקרו ובמקרו. רק לאחרונה השתתפתי בשולחן עגול בהובלתו, בנושא לימודי האזרחות בישראל, שהתקיים בכנס שדרות לחברה, ושוב התפעלתי ממנו – מאישיותו, מחכמתו, מבקיאותו, ממזגו הנוח, מחוש ההומור (בעיקר הומור עצמי) שלו.

אין ספק שהאיש מתאים מאין כמותו לתפקיד שר החינוך. אין זה אומר שהוא חייב להיות שר החינוך, כיוון שמדובר בתפקיד פוליטי שלא חייב להיות בידי "יש עתיד". אולם אין ספק שהוא ראוי לתפקיד, והדה-לגיטימציה המקארתיסטית הנעשית לו – אין בה דבר וחצי דבר עם דאגה למערכת החינוך הישראלית.

            הקרב על החינוך

הרב שי פירון מתאים וראוי להיות שר החינוך, אך אין זה אומר שתיק החינוך חייב להיות שלו. בהקמת ממשלה ובהרכבת קואליציה, באים לידי ביטוי אינטרסים של מפלגות שונות ומתנהל מאבק ביניהן על עמדות כוח שונות.

עצם העובדה שתיק החינוך נחשק כל כך ושתי המפלגות הגדולות מנהלות מלחמת חורמה על הזכות לעמוד בראש משרד החינוך, היא כשלעצמה מעודדת. לאורך שנים אני טוען שבעיניי החינוך לא פחות חשוב לעתידה של ישראל מהביטחון ולכן תיק החינוך אינו פחות חשוב מתיק הביטחון. מקובל ששלושת התפקידים הבכירים בממשלה הם הביטחון, האוצר והחוץ. בעיניי, מדובר בארבעה תפקידים בכירים – יש להוסיף לשלושה את החינוך.

העובדה שמפלגת השלטון, המפלגה הגדולה ביותר, נלחמת על תיק החינוך נזקפת לזכותה. ויש לה שני קייסים מצוינים, מעבר לגודלה ולהיותה מפלגת השלטון. האחד, הוא שגדעון סער הוא שר חינוך טוב, שקידם ושיפר את מערכת החינוך, שייצב את המערכת שסבלה לאורך עשרות שנים מחוסר יציבות והשביתות היו לחם חוקה מידי שנה ושקידם מאוד את ההשכלה הגבוהה בישראל; יש כל הסיבות הטובות שהוא ימשיך בתפקיד. השני, הוא שלאחר שנים רבות של תחלופה מהירה במשרד החינוך, כאשר כל שר חדש מחק את תכניות קודמו וטלטל את המערכת ברפורמה חדשה, שבוטלה בידי השר החדש וחוזר חלילה, שר חינוך כיהן קדנציה שלמה וטוב שיכהן גם קדנציה שניה ובסה"כ 8 שנים בתפקיד. יש לציין לזכותו של סער, שבניגוד לקודמתו יולי תמיר, שבהכנסה לתפקיד ביטלה בהינף יד את רפורמת דוברת, ואפילו הפסיקה את הפיילוט של התכנית במספר רשויות (מתוך פחד שהפיילוט יצליח, חלילה) והנהיגה את "אופק חדש" – צל חיוור של כמה מהמלצות דוברת, סער נהג אחרת. מיד בהיכנסו לתפקיד, הוא אמר שאמנם הוא אינו שלם לחלוטין עם "אופק חדש", אולם חייבת להיות יציבות והמערכת אינה יכולה להתמודד עם רפורמות מתחלפות מידי שנתיים, ולכן הוא ימשיך ליישם את הרפורמה של קודמתו, תוך תיקונים ושיפורים על פי הצורך.

גדעון סער ושי פירון הם שני מועמדים טובים לתפקיד. שניהם עברו לאחרונה ניסיונות נפסדים, מסוגים שונים, של סיכול ממוקד מצד יריבים פוליטיים. הבחירה ביניהם תהיה פוליטית, אך בכל אחד מן השניים נוכל להתברך.

            עיניים גדולות

"יש עתיד" הצליחה להשיג הישגים גדולים במו"מ הקואליציוני. היא יכולה להתברך בהצלחות משמעותיות. גם רצונה להשפיע באמצעות תפקידיה בממשלה היא לגיטימית לחלוטין – זו מהותה של הפוליטיקה. אולם – יש גבול. כעת, דומה שלפיד פועל בשיכרון כוח, כאילו הוא חייב להצדיק את הכינוי "יהיר לפיד". דרישתו האולטימטיבית גם לתיק האוצר, גם לתיק החינוך, גם לתיק הפנים, גם לראשות ו' הכספים של הכנסת, גם וגם וגם וגם, היא דרישה גרידית.

נכון, לפיד מייצג ציבור גדול שהעניק לו 19 מנדטים, אך הליכוד ביתנו מייצג ציבור גדול יותר שהעניק לו 31 מנדטים. הכוח של לפיד אינו רק מספר המנדטים שלו, אלא העובדה שהליכוד הוא מובן מאליו בממשלת הליכוד, ואילו הוא שותף בעל פוטנציאל לקבוע האם תהיה או לא תהיה ממשלה. עוצמה כזאת מתורגמת לעתים קרובות לכוח הסחטנות. הסחטנות הזאת היא האמא של הפוליטיקה הישנה. זה השינוי שלפיד רוצה לחולל בפוליטיקה הישראלית?

אם לפיד מעלה את החינוך על ראש שמחתו ורואה בו מהות קיומה של מפלגתו – אדרבא, שיוותר על תיק האוצר, ייקח לעצמו את תיק הפנים וידרוש את תיק החינוך לשי פירון. נתניהו לא יוכל לסרב להצעה כזאת. אם הוויתור הזה מרחיק לכת מידי, הוא יכול לוותר על תיק הפנים. במקרה כזה, יהיה מקום לדיון בין הליכוד ל"יש עתיד" על הצעה סבירה.

אולם בדרישותיו הגורפות של לפיד, הוא הלך גשר אחד רחוק מידי. מן הראוי שאחיו נפתלי בנט יירתם להוריד אותו מן העץ.

            יתרון לקוטן

ממשלת ישראל הראשונה נאלצה להתמודד ביום הקמתה עם פלישה של מדינות ערב שנועדה למחוק את המדינה בת יומה ולהשמיד את היישוב היהודי בארץ. היא ניהלה את המלחמה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל, בה נהרגו אחוז מן היישוב (בקנה מידה לימינו – 70,000 איש).

במקביל היא לקחה על עצמה משימה של קליטת שארית הפליטה מאירופה ואת יהודי ארצות ערב, ותוך כדי מלחמה ומיד אחריה להכפיל את אוכלוסיית המדינה בקליטת מאות אלפי יהודים חסרי כל; להבטיח להם קורת גג, לחם לאכול ומים לשתות.

ולצד אלה הייתה לה עוד משימונת קטנה – להקים מדינה.

הממשלה הזאת, שעמדה בהצלחה מעוררת השתאות במשימות הללו, מנתה 12 שרים בלבד.

עם השנים הלכה הממשלה ותפחה, ללא צורך, לגודל מפלצתי, לא בשל סיבה עניינית, אלא כדי לחלק טובין לשותפות קואליציונית ולבכירים במפלגת השלטון. בממשלות האחרונות האינפלציה הזאת שברה את כל השיאים. הגישה של כל ראש ממשלה הייתה השגת יציבות באמצעות שפיכת משרות וכיבודים – שרים וסגני שרים, ובהם שרים בלי תיק רבים ושרים עם תיקים מומצאים לא מעטים, ככל הבא ליד. הדבר פגע מאוד באמון הציבור. הדמוקרטיה מחייבת אמון ציבורי, ולכן הדרך הזאת היא פגיעה בדמוקרטיה. ריבוי השרים וסגני השרים פגע מאוד בעבודת הכנסת, כאשר שליש מחבריה היו עסוקים בתפקידם המיניסטריאלי ולא התפנו לעשיה פרלמנטרית.

בממשלה הבאה יכהנו, קרוב לוודאי, 21 שרים. אין צורך בכל כך הרבה שרים. בוודאי אין צורך בשמונה סגני שרים. סגן שר הוא תפקיד מיותר לגמרי. משרד ממשלתי צריך להתנהל בידי מערך משרתי ציבור מקצועיים, כאשר בראשו עומד פוליטיקאי אחד, שתפקידו לקבוע את המדיניות, לעצב את האסטרטגיה, לקבל את ההחלטות המרכזיות, להיאבק על התקציב ולייצג את תחום אחריותו בפני הממשלה והעומד בראשה. אין כל צורך בתפקיד סגן, פוליטיקאי נוסף במשרד.  

אולם לאחר ממשלה בת 31 שרים ותשעה שרים, זו התקדמות מרשימה ומשמעותית ביותר. הקטנת מספר השרים בתקופה שבה צפוי קיצוץ משמעותי בתקציב המדינה, היא בעלת משמעות ציבורית רבה.

הקטנת מספר השרים הינה הישג גדול של יאיר לפיד ו"יש עתיד", ויש להם סיבה טובה לגאווה.

            תקרת ברזל

האם ראוי היה שלמתנגדי הנסיגה מסיני ועקירת יישובי חבל ימית ומרחב שלמה יהיה ביטוי פרלמנטרי?

בבחירות לכנסת העשירית (1981) התמודדה רק מפלגה אחת שהתנגדה להסכם וקמה מתוך ההתנגדות לו – תנועת "התחיה". בבחירות, היא קיבלה שלושה מנדטים בלבד, והכניסה שלושה ח"כים – יובל נאמן, גאולה כהן וחנן פורת.

על פי ההסכם הקואליציוני המתגבש, אחוז החסימה יעלה לארבעה אחוזים. מפלגה כמו תנועת "התחיה" לא הייתה נכנסת לכנסת במקרה כזה.

האם כנסת שלא היה בה ביטוי למתנגדי הנסיגה, הייתה יותר דמוקרטית או פחות דמוקרטית?

מפלגת "יש עתיד" יכולה להתברך בהישג פוליטי נוסף – העלאת אחוז החסימה (אם כי פחות מהמוצע בתכניתה – 6 מנדטים). ספק האם הדמוקרטיה הישראלית תתברך בהישג הזה.

* "חדשות בן עזר"