הבלוג של אורי הייטנר

            למי אצביע בבחירות הבאות?

למי אצביע בבחירות הבאות?

מלבד שתי מערכות הבחירות בהן השתתפה "הדרך השלישית", אף פעם לא הצבעתי פעמַיִם ברצף לאותה מפלגה, כך שבאמת איני יכול לדעת ולשער.

אולם בכל פעם שקמה ממשלה חדשה, התקווה שלי היא שבבחירות הבאות אצביע בעד מפלגת השלטון – הממשלה תהיה כל כך טובה, מדיניותה תהיה נכונה, החלטותיה תהיינה טובות, פעולותיה תקדמנה את מדינת ישראל בכל התחומים ולכן אתמוך בה בבחירות הבאות.

לצערי, אף פעם התקווה הזאת לא התגשמה. מעולם לא הצבעתי למפלגת השלטון.

אולי בפעם הבאה?

            מה עושים במנדט שלי?

ביומן הבחירות שיתפתי את הקוראים בחיבוטי הקבר שלי, למי לתת את קולי בבחירות. למעשה, לא תמכתי באף מפלגה, והיה עליי לבחור את מי, מבין המפלגות שבהן איני תומך, אני מעדיף לחזק.

בחרתי במפלגת העבודה, בראשות שלי יחימוביץ' וכהצבעה אישית (בניגוד לדרכי, בדרך כלל) בשלי יחימוביץ', בשל הדרך החברתית שלה, בשל המקום המרכזי של הנושא  החברתי בסדר היום שלה, בשל התנערותה משיח השנאה וההסתה כלפי המתנחלים, שאפיין את "המחנה שלה". הצבעתי בעדה, למרות העמדות המדיניות היוניות שלה, אך מתוך הבנה שהמקום השולי של הנושא המדיני בסדר יומה, מבטא תובנה מפוכחת שלעת הזאת אין לישראל פרטנר פלשתינאי לתהליך מדיני.

היה לי ברור שאין למפלגת העבודה סיכוי לנצח בבחירות. אילו היה לה סיכוי, הייתי שוקל מחדש את החלטתי, בשל התנגדותי למצעה המדיני. אולם רציתי לחזק את הקו החברתי כלכלי שהיא מייצגת, כחלופה ציונית-סוציאל-דמוקרטית לקו הקיצוני של הפרטת מדינת הרווחה.

רציתי לראות את הליכוד ומפלגת העבודה מקימות ממשלת אחריות לאומית משותפת. התנגדתי להכרזתה של מפלגת העבודה שלא תצטרף לממשלה. אני סבור שמפלגה אינה צריכה לכבול את ידיה בהכרזות מסוג זה. זאת הייתה עמדתי גם אם לא הייתי רוצה לראות את מפלגת העבודה בממשלה. זו עמדה עקרונית, הגורסת שאין לפסול מראש לא את האופוזיציה ולא את הממשלה, אלא יש לנסות למקסם את השפעת המפלגה באחת משתי הפוזיציות הללו, ולשם כך עליה להגיע למגרש משוחררת מכבלים.

אולם משכך התחייבה מפלגת העבודה, היה עליה לעמוד במילתה. הדבר חיוני לדמותה של הפוליטיקה הישראלית; שלא תהיה כולה כדמותו של עמיר פרץ, חלילה. שלי יחימוביץ' נהנית מהערכה ציבורית, גם ממתנגדי דרכה, כפוליטיקאית ישרה, הגונה ועניינית. אם היא הייתה נוהגת מנהג עמיר פרץ, לא רק את עולמה היא הייתה מאבדת, אלא המעשה הזה היה פוגע אנושות באמון הציבור בפוליטיקה הישראלית.

למה מפלגת העבודה לא הצליחה בבחירות? כבילת ידיה מראש, בהכרזה שלא תצטרף לממשלה, העבירה קולות רבים ממפלגת העבודה ל"יש עתיד". אולם הסיבה העיקרית, לדעתי, היא שרוב הציבור, כולל רבים מבין המשתתפים במחאה החברתית בקיץ 2011, אינם מאמצים את הדרך הסוציאל דמוקרטית, שאותה מפלגת העבודה הציגה ושבה אני דוגל. יש להודות בכך ביושר. הציבור חיפש דרך מתונה ואנושית יותר של הקפיטליזם, והוא מאמין ש"יש עתיד" ו"הבית היהודי" ישפיעו בכיוון הזה, ויביאו לתיקונים של השיטה הקיימת. אני מקווה שאכן כך יהיה.

אולם חשוב מאוד שלדרכה של הממשלה תהיה אלטרנטיבה חברתית, שתאתגר את הממשלה ושתציג לציבור כיוון חלופי. וכך, למרות שמסיבות רבות אני מרוצה מהממשלה ומהרכבה, אני רואה חשיבות רבה בתפקידה האופוזיציוני של מפלגת העבודה, ומאמין ששלי יחימוביץ' עושה שימוש ראוי במנדט שקיבלה ממני.

למרות ישיבתה באופוזיציה וחרף העובדה שתיאבק בעוז נגד הממשלה, אני סבור שמפלגת העבודה בראשות שלי יחימוביץ' הינה שותפה מרכזית במהלך המהותי בפוליטיקה הישראלית, שביטויו העיקרי היום הוא הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי"; התנערות מהחלוקה המסורתית של ימין / שמאל על פי השקפות מדיניות, והפסקת שיח השנאה בין מגזרים בחברה הישראלית.

עם זאת, כלל איני בטוח שמפלגה אוכלת מנהיגיה כמפלגת העבודה לא תפיל את יחימוביץ' בעוד חודשים אחדים.

            שעת רצון

התופעה החשובה והמרתקת ביותר בבחירות האחרונות, היא הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי".

איך להגדיר ולתאר את הברית הזאת? אפשר לעשות זאת בשפה חנן קריסטלית (ואיני מתכוון דווקא לקריסטל אישית, אלא כאב טיפוס של "הפרשנים הפוליטיים", המאמינים שמלוא כל הארץ פוליטיקה וצר עולמם כעולם קוניוקטורה).

בשפה הקריסטלית – שרה נתניהו לא רצתה את בנט בממשלה. בנימין נתניהו שלא רצה להתעמת אתה, ניסה להקים קואליציה בלי "הבית היהודי", או לְמִצְעָר – להשפיל את בנט ואת "הבית היהודי". יאיר לפיד, שרצה ממשלה בלי חרדים, הבין שהדרך היחידה לממשלה כזו היא בשיתוף עם "הבית היהודי". לכן, הוא הודיע שלא יכנס לממשלה בלי בנט, והחזיר את בנט לתמונה. אחרי שיאיר לפיד הצהיר על רצונו להיות ראש הממשלה, נתניהו רצה להקים ממשלה בלעדיו. הפעם בנט החזיר טובה תחת טובה והודיע שלא יכנס בלי לפיד. וכך נוצרה ברית בין השניים ומפלגותיהם, שהיו לכוח המרכזי במו"מ הקואליציוני ולמעשה, עיצבו את דמותה של הממשלה.

התיאור הזה אינו מופרך ולבטח הוא מעוגן במציאות. אולם הוא מתאר אותה בזווית צרה ביותר. אני מעדיף לבחון תהליכים פוליטיים בהקשרים חברתיים ותרבותיים רחבים הרבה יותר.

הברית בין "הבית היהודי" ו"יש עתיד", היא ביטוי לזרמי עומק בחברה הישראלית בעשרים השנים האחרונות, שלאחרונה החלול לצוף מעל פני השטח. אלה הם תהליכי נגד לתהליכי העמקת השסע והקרע בין חלקי הציבור הישראלי, בין ימין ושמאל, בין חילונים ודתיים. כל מצג השווא של "גוש מרכז / שמאל", על פיו יאיר לפיד והזועביז שייכים לאותו מחנה, הוכח כעורבא פרח. הציבור הישראלי מאס בהקצנה ובשנאה ומחפש דרך לבטא סולידריות חברתית ולאומית המבוססת על המכנה המשותף הציוני והדמוקרטי, בלי לטייח את המחלוקות. בציבור הדתי לאומי מתקיימת מלחמת עצמאות מפני שפיפות הקומה, כפיפות הגו, ההתרפסות וההתבטלות בפני החרדים ורצון להתחבר לבני הברית הטבעיים – הציבור הציוני, המשרת בצה"ל, העובד ותורם למדינה במגזרים החילוני והמסורתי. ובציבור החילוני, תופעת ההתחדשות היהודית, המחברת את הישראלי ליהדותו, לתרבותו ולמקורותיו הולכת וגדלה, מקיפה ציבור הולך וגדל, ומאפשרת חיבור מחודש של הישראליות והיהודיות, וברית מחודשת בין הציונות הדתית, המסורתית והחילונית.

דוגמה מוחשית למגמה הזאת היא "ירו-שלם" – קואליציה למען ירושלים רבת גוונים. זוהי קואליציה של עשרות ארגונים חברתיים ותרבותיים בירושלים, ביוזמה משותפת של חילונים ודתיים, ולמעשה – בעיקר בדחיפת חוגים דתיים דווקא, שהחליטו לעשות מעשה ולהציב אלטרנטיבה להתחרדות העיר. ספינת הדגל של הקואליציה הזאת, היא מיזם "עונג של שבת" – שבתות שבהן מתקיימים בבירה עשרות אירועי תרבות מגוונים, לכל הגילאים, לכל גווני הציבור, החל בבתי כנסת הפותחים את שעריהם לדיונים ולימוד משותף לציבור על גווניו השונים, עד מתנ"סים, מוזיאונים ומוסדות תרבות הפותחים את שעריהם לעשיה קהילתית תרבותית. השבת, למשל, מתקיימים בירושלים למעלה מארבעים אירועים כאלה. העובדה שדווקא ציבור דתי לאומי יזם והוביל את המיזם, מתוך הבנה שדווקא ירושלים היא המקום ליצור מהות עמוקה לשבת כיום התרבות והרוח של כל היהודים – וכמובן שלא יום של קניות ומסחר, חלילה, מבטאת את המהפיכה המתחוללת בחברה הישראלית.

הברית בין "יש עתיד" ו"הבית היהודי", שלבטח מבוססת גם על הנראטיב הפוליטי הקריסטלי, היא ביטוי פוליטי של המהפכה הזאת. כתמיד, הפוליטיקה הולכת שני צעדים אחרי החברה. הפוליטיקה מצטרפת לתהליכים החברתיים, כאשר הם כבר בשלים, מעוררים תמיכה ואין בהם סיכון אלקטורלי. יתכן שמחלוקות בנושאים שונים ינתקו את השותפות הפוליטית הזאת, אולם אין לי ספק שאי אפשר לחזור אחורה – הפוליטיקה לא תחזור לאותו מקום, היא חייבת לבטא את השינוי החברתי. המציאות החברתית יצרה שעת רצון שאפשרה את החיבור היפה והמעניין הזה.

            מלחמת מאסף חרד"לית

לפני שבועות אחדים התפרסם תו תקן לצניעות לנשים ולילדות, של הרב אבינר, רב חשוב ובולט בציונות הדתית. היה זה תקן נורא ואיום, המתייחס לילדות בנות 5 כאל אובייקט מיני ולכן הן נדרשות לכסות את גופן כדי "להצטנע".

איך סיפור כזה מתיישב עם התהליך שהזכרתי? איך דווקא עכשיו צץ תו תקן שכזה?

זוהי ריאקציה לתהליכים המתרחשים בחברה הדתית לאומית – מהפיכה פמיניסטית גדולה וחסרת תקדים, התנערות מאובססיית ה"צניעות" (שאין דבר פחות צנוע ממנה), חזרה לחברה מעורבת – כולל ריקודים מעורבים כמיטב המסורת של הציונות הדתית, הקמת מניינים שוויוניים בבתי כנסת אורתודוכסיים וכו'. לכן, כאשר קראתי על תו התקן הזה, אחרי הכעס הראשוני, שמח ויגל לבי – הבנתי שההקצנה הזאת היא מלחמת מאסף נואשת של החרד"לות והיא בעיקר מעידה על המהלך הגדול, הראשי.

הוא הדין בגילוי דעת שהוציאה השבוע ישיבת הר המור, שהתפלגה מישיבת "מרכז הרב" לפני שנים אחדות, בנושא השוויון בנטל. גילוי הדעת ביטא עמדה חרדית מובהקת, חד משמעית, מנוגדת לחלוטין לתפיסת הציונות הדתית ולהיסטוריה שלה. היא הציגה תמיכה חד משמעית ברעיון של לומדי תורה שאינם משרתים בצה"ל. היא הביעה התנגדות נחרצת לכל פשרה. היא גינתה את הפועלים למען גיוס חרדים כ"עוקרי התורה והדת". מיהם עוקרי התורה והדת? "הבית היהודי" שקיבל את תמיכת רובו של הציבור הדתי בישראל? ראש הישיבה הרב שי פירון, שר החינוך החדש?

גילוי הדעת הזה מכעיס מאוד. אולם כשאני קורא אותו, אני שוב מתחזק בעמדתי שהזרם המרכזי של הציונות הדתית היום, זורם לכיוון השני. מדובר בריאקציה לתהליך הגדול, האמתי, המשמעותי. זוהי מלחמת המאסף של החרד"לות.

היא לא תנחל הצלחה.

            מה הם יעשו באופוזיציה?

קיוויתי שהחרדים יצטרפו בסופו של דבר לממשלה, ויהיו שותפים לתהליכי השינוי בתחום גיוס חרדים, לימודי ליבה, שינוי הקריטריונים להקצבות וכד'. אולם לא הייתה למפלגות החרדיות נכונות להתפשר, והן בחרו באופוזיציה.

האופוזיציה היא מקום מכובד מאוד וכל מפלגה יודעת שלעתים שם מקומה. כל הנהי על "החרמה" וכל כותרות השטנה בעיתונות החרדית על "ממשלת זדון" ו"ממשלת שונאי הדת" – כל כך מיותרים, כל כך מכוערים.

האופוזיציה עשויה להעניק למפלגות החרדיות ולציבור החרדי הזדמנות לחשבון נפש – לנסות להבין היכן הם טעו, מדוע הם כה המאיסו עצמם על הציבור. חשבון נפש כזה עשוי להוות מסד לתיקון, להשתלבות בחברה הישראלית, לחילוץ החברה החרדית ממִלְכּוּד "תורתו אומנותו", שפגע בה קשות.

האם המפלגות החרדיות תבחרנה באופוזיציה מרפאת ומתקנת, או באופוזיציה קורבנית ומתבכיינת?

            האתגר הביטחוני

האתגר הביטחוני העיקרי של הממשלה החדשה, הוא האיום האיראני. אם תהיה לאיראן פצצת גרעין, יהיה זה כישלון חרוץ של ממשלת ישראל ושל ראש ממשלת ישראל, שתפקידם המרכזי הוא הגנה על ביטחון ישראל ושלום אזרחיה.

מסע ההפחדה התקשורתי נגד "ההרפתקה האיראנית" לפני חודשים אחדים, היה חסר אחריות. כעת, דווקא כיוון שאין זו רק ממשלת ימין / דתיים, אלא יש בה גם את "התנועה" ו"יש עתיד", היא עשויה ליצור מחדש אחדות לאומית סביב הנושא החשוב הזה. מן הראוי שהממשלה תשכיל לחבר את האופוזיציה הראשית, מפלגת העבודה, לאותו קונסנזוס, כולל שותפות במידע והתייעצויות מעבר למתחייב על פי חוק.

התנהגותה של צפון קוריאה הגרעינית הינה תמרור אזהרה מפני הצפוי אם איראן תהיה גרעינית. יש לעצב קונסנזוס סביב עקרונות פעולה למניעת האיום הזה:

עיקרון 1: בכל מקרה, יש למנוע את התגרענות איראן.

עיקרון 2: יש למצות כל דרך דיפלומטית וכלכלית לפני שימוש באופציה צבאית.

עיקרון 3: יש למצות כל שיתוף פעולה בינלאומי, ובראש ובראשונה עם ארה"ב, לפני פעולה ישראלית נפרדת.

עיקרון 4: יש להבין שאין דרך לרתום את העולם לפעולה דיפלומטית, כלכלית וצבאית משמעותית, ללא איום מוחשי בפעולה ישראלית.

עיקרון 5: אי אפשר ליצור איום מוחשי בפעולה ישראלית, ללא נכונות אמתית של ישראל לבצע פעולה כזאת.

אם ישראל לא תפעל על פי העקרונות הללו, היא בהכרח תקלע למצב שבו ביצוע פעולה צבאית, יהיה הכרח קיומי ומחירו יהיה כבד.

חובתה של הממשלה ליצור קונסנזוס לאומי סביב המדיניות הזו, במערכת הפוליטית ובדעת הקהל.

            קלקול שיטת הממשל

השינוי המוצע בשיטת הממשל, לפיו ניתן יהיה להפיל את הממשלה רק בהצבעת 65 ח"כים, אינו מתקן את שיטת הממשל אלא מקלקל אותה.

השינוי הזה מבוסס על הרצון ליצור משילות בישראל באמצעות הקמת ממשלות יציבות. אולם למעשה בעיית היציבות של הממשלות נפתרה ברפורמה של אריאל שרון – הצבעת אי אמון קונסטרוקטיבי. היום, כדי להפיל את הממשלה, יש צורך בתמיכת 61 ח"כים במועמד חלופי. הרפורמה הזאת שינתה באופן משמעותי את החיים הפוליטיים בישראל, שהיום הם יציבים מאוד. בטענת הצורך ביציבות, מוצע ליצור מצב שבו הממשלה תכהן גם כאשר רוב הכנסת אינו תומך בה. זאת פגיעה בדמוקרטיה. אילו היה בכך הכרח לצורך יצירת יציבות, ניתן היה לראות בכך רע הכרחי. אולם מאחר ואין כל צורך בכך, זהו רע מיותר.

בעיית המשילות אינה נובעת מחוסר יציבות, אלא ממשפטיזציית יתר של המערכת השלטונית, מהכוח המופרז של יועצים משפטיים למיניהם ובתלות המופרזת במוצא פיהם, מה שגורם לרוח של כסת"ח, פחדנות וחוסר יצירתיות בקרב הפקידות הממשלתית והשרים. גם מעורבות היתר של בית המשפט העליון בנושאים פוליטיים פוגע בדמוקרטיה ומחייב תיקון. חבל שבמקום התמודדות עם הבעיות האמתיות, הממשלה החדשה מבכרת פתרונות שווא, כהעלאת אחוז החסימה והגדלת הרוב הדרוש להפלת הממשלה.

            להתראות לך יומני היקר

בזאת מסתיים יומן הבחירות, שהתחלתי לכתוב ולפרסם עם ההחלטה על הקדמת הבחירות, והקפדתי להוציאו פעמיים בשבוע לאורך חמשת החודשים האחרונים, עד הקמת הממשלה.

ביומן שיתפתי את הקוראים במחשבותיי, הענקתי פרשנות – בלתי אובייקטיבית במפורש והצגתי את לבטיי וזיגזוגיי באשר להצבעתי בבחירות.

אני מקווה שהשפעתי במשהו, או לפחות שעניינתי את הקורא.

עד כאן. אני מקווה ומאמין שנפגש רק בעוד 4 שנים.

* "חדשות בן עזר"