הבלוג של אורי הייטנר

            א. התיקון

את הקדנציה הראשונה שלו פתח אובמה בביקור במזה"ת, תוך פסיחה בוטה על ישראל. הוא נכנס לתפקידו הנשיאותי שבוי בתפיסה משיחית שההיסטוריה הטילה עליו את תפקיד הגשר בין ארה"ב לעולם האסלאמי, והוא התייחס לישראל כאל אבן נגף בדרך להגשמת חזונו. הוא עשה כל שגיאה אפשרית. התוצאה של מדיניותו – העולם האסלאמי והערבי דחה את ידו המושטת, הקצין את עוינותו ואת האיום הטמון בו. במהלך הקדנציה אובמה התפכח ושינה בהדרגה את דרכו. אבל הרושם הראשוני נשאר. בפוליטיקה יש חשיבות עצומה לסמלים. הביקור במזה"ת והדילוג על ישראל היו סמל שקיבע את תדמיתו כעוין לישראל. הסמל האפיל גם על תמיכתו הביטחונית חסרת התקדים בישראל. גם תמיכתו בישראל במבצע "עמוד ענן", אחרי הבחירות, כאשר על פי איומי התקשורת הישראלית הוא היה אמור להיות עסוק בעיקר בנקמה בישראל, לא שינו את התדמית.

את הקדנציה השניה שלו פתח אובמה בביקור ידידותי בישראל. הביקור הזה נועד לסמל את דרכו החדשה ולעצב תדמית חדשה כידיד גדול של ישראל. ובנאומו בנתב"ג תיקן סמל נוסף. בנאומו באוניברסיטת קאהיר ייחס אובמה את קיומה של ישראל לשואה, ובכך שיחק לידי קמפיין הדה-לגיטימציה לישראל, על פיו הערבים אינם צריכים לשלם את מחיר השואה שחוללו האירופאים ליהודים. בנאומו בנתב"ג דיבר אובמה על הזיקה ההיסטורית של העם היהודי על ארץ ישראל. 

יש חשיבות רבה לדברים אלה. רבים בתוכנו חושבים שלא מכובד לדבר על זכותנו על הארץ. שזה לא מעניין את העולם. שזה לא רלוונטי במדינאות. אבל זה בהחלט רלוונטי. זה הבסיס לקיומנו, זה הבסיס להקמת מדינת ישראל על פי מגילת העצמאות, זה הבסיס להצהרת בלפור, זה המסר המרכזי עמו נציגי היישוב הופיעו בפני נציגי האו"ם לפני הקמת המדינה. כאשר הפלשתינאים באים בשם הצדק ואנו בשם הביטחון, מלכתחילה ידינו על התחתונה. כשנשיא ארה"ב אומר את הדברים, זהו מסר חשוב לעולם. ובעצם, גם ללא מעטים מתוכנו.

            ב. אגדת הבידוד המדיני

* נשיא ארה"ב בא לישראל, בראש ובראשונה כדי להפגין את ידידותו ולתקן מה שקלקל בקדנציה הראשונה. אותו נשיא, שקראנו בכל העיתונים שינקום בנתניהו ובישראל ועכשיו כשאינו תלוי בקול היהודי הוא יראה לנו מה זה... * בסקר מקיף של גאלו"פ התברר שישראל נמצאת בשיא האהדה הציבורית בארה"ב בכל הזמנים. * נשיא המדינה התקבל בכבוד מלכים באירופה. * מלך ירדן דיבר על יחסיו הידידותיים עם ראש ממשלת ישראל.

אז נכון, יש חילוקי דעות. וההחלטה לבנות ב- a1 לא התקבלה בעולם באהדה. אך אלה חילוקי דעות ענייניים בין ידידים. כאשר זאת התמונה אחרי עשור וחצי של קמפיין אינטנסיבי של דה-לגיטימציה לישראל, אפשר באמת להשליך את אגדת "הבידוד המדיני" לפח האשפה של ההיסטוריה לצד אגדות כמו "הצונאמי המדיני", "האינתיפאדה השלישית" וכד'.

             ג. הצד השלילי של הביקור

לאף נאום, אף מסר, אף חיוך, אף חיבוק ואפילו לא השלת ז'קט, לא יכול היה להיות אפקט המתקרב בעוצמתו לשחרור פולארד. אילו תיקן את העוול הזה, היה אובמה קונה את עולמו בינינו.

הוא לא עשה זאת בביקור, אך אני מקווה שהנושא יעלה באופן רציני בביקור על מנת שאובמה יתקן זאת בעתיד הקרוב.

סירובו של אובמה לשחרר את פולארד, העיב על הצלחת הביקור. מה שעוד העיב על הביקור, הוא העובדה שאובמה בחר שלא לנאום בכנסת.

בעניין הזה, יש מקום לביקורת על אובמה, אך גם על נתניהו. אני משוכנע, שאילו ישראל עמדה על כך שאובמה ינאם בכנסת, הוא היה עושה זאת. שמא נתניהו חשש מפאדיחות? למשל מאיזו הפגנת קריאות ביניים מצד ח"כ זועבי או שכמותה? כך או כך, אין כל הסבר המצדיק את הדבר.

            ד. פרובינציאליות

נשבע לכם ששמעתי את הדברים במו אוזני ביומן הבוקר של "קול ישראל". כתבנו הממתין לפמליית הנשיא בנתב"ג, בשעה 8:00 (כלומר 4.5 שעות לפני שעת הנחיתה): "תופתע בוודאי, אריה, לשמוע שלא חל כאן כל שינוי מאז שיחתנו בשעה הקודמת, מלבד העובדה שמטוסו של הנשיא התקרב עוד קצת לישראל". שלושה ימי ברברת מאוסה נחתו עלינו. ואם זו אינה פרובינציאליות - פרובינציאליות מהי?

* "חדשות בן עזר"