תחת אש
השיר "בתי את בוכה או צוחקת" מבטא את המהפך החד שחולל שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, במציאות חייהם של תושבי קיבוץ גדות ועמק החולה. "ההר שהיה למפלצת" התחלף באחת ל"שם יש חיילים אף להבא, דגלם בצבעים של כחול ולבן"; מ"הבית איננו ואבא רחוק" ל"יהיה לנו בית ירוק ילדתי... ולא עוד אימה, ילדתי, ילדתי". דור "ילדות המקלטים" החל לחיות חיים נורמליים.
"ילדי המקלטים" בעמק הירדן לא נהנו מהמהפך הזה. את הירי וההפגזות מהגולן בשליטת הסורים, החליפו הירי וההפגזות מהגלעד הירדני. ארגון פת"ח ישב בירדן והפעיל טרור יומיומי – ירי, חדירות והפגזות, על יישובי עמק בית שאן ועמק החולה, במלחמת ההתשה, עד גירושם בידי המלך חוסיין בספטמבר 1970.
הזיקה הקיבוצית שלי – ימיה כימי חיי. משחר ילדותי, התאהבתי בקיבוץ, בזכות בני משפחתי בקיבוץ בית זרע, שבעמק הירדן. צ'יבי נשר, חבר הקיבוץ, בן דודו של אבי, שהיה היחיד במשפחתו ששרד את השואה, היה בעבור אבא שלי, שאיבד בשואה את אחיו, מעין אח. הקשר בינם לביננו היה קרוב והדוק. בכל החגים, התארחנו בבית זרע, או אירחנו את משפחת נשר בביתנו ברמת גן.
את סדר פסח תשכ"ט 1969 עשינו בבית זרע. אהבתי את הסדר הקיבוצי השמוצניקי. אמנם הזדעזעתי למצוא שקדי מרק על שולחן הסדר (ובכלל, בלי קשר לחמץ, האוכל לא היה פאר היצירה הקולינרית...), אולם את השירים, הריקודים, החד גדיא, התפאורה ובעיקר האווירה אהבתי מאוד. אך הסדר הזה היה משהו מיוחד.
היה זה בשיאה של מלחמת ההתשה. מי העז לנסוע לשם? ובליל הסדר הזה, אנחנו היינו האורחים היחידים בקיבוץ בית זרע. היחידים שהעזו. לא נסענו, כמובן, בדרך הרגילה – תענכים, עמק בית שאן, עמק הירדן. יש גבול לסיכון. ירדנו לבית זרע דרך כפר תבור וכינרת.
הייתי בן שש, ויתכן שרק כאבא יכולתי להבין את גבורתם של הוריי. אבל אני זוכר את התכונה סביבנו, האורחים האמיצים שהחליטו לחגוג את ליל הסדר דווקא בעמק הירדן המופגז.
בלילה הייתה הפגזה. אם זכרוני אינו מטעני, היו אפילו נפילות בקיבוץ. אבל על ההפגזה שמעתי רק בבוקר. ישנתי שנת ישרים והפגזים לא העירו אותי.
זיכרון הסדר הזה נצרב בתודעתי, גם אם כילד לא יכולתי לנסח לעצמי את משמעות הערבות ההדדית, החברות, הנחישות הציונית והתעוזה שהיו כרוכים בהרפתקה. אין לי ספק שהזיכרון הזה השפיע על עיצוב השקפת עולמי ועל מהלך חיי.
הפסח המבאס של חיי
פעם אחת בחיים לא השתתפתי בליל הסדר. היה זה בפסח תשמ"ב 1982. הייתי אז בטירונות. היה זה בתקופה שקדמה למלחמת שלום הגליל (לבנון הראשונה). בניגוד לאגדה על פיה במשך עשרה חודשים לפני המלחמה הגבול היה שקט – האמת היא שבחודשים הללו, אחת לכמה שבועות הייתה הפגזת קטיושות על קריית שמונה והגליל. ואחרי כל ירי כזה, צה"ל היה על הרגלים, בכוננות לקראת כניסה ללבנון. ואף אנו, הטירונים, הוקפצנו לצפון פעמיים (הפעם השלישית הייתה למלחמה עצמה). הפעם הראשונה הייתה ערב פסח.
לפנות בוקר הוקפצנו משטחי האימונים במשאבי שדה ובצהרים הגענו לצפון ושם שובצנו לאבטחת יישובים. אני שובצתי למשגב עם. אולם דקות אחדות אחרי שהגענו לקיבוץ, נמסר שחייל אחד צריך להשתבץ לשמירה על מתקן דלק בביריה. הועמסתי עם הציוד שלי על הנ"נ של המ"פ. נסעתי אתו מיישוב ליישוב, לעקוב אחר פיזור החיילים, לאורך כל הגזרה. ולאחר מכן, נסענו בנסיעה לילית ממושכת למתקן בביריה. כל הלילה חשבתי על משפחתי המסבה אל שולחן הסדר, על חבריי החוגגים בחדרי האוכל של הקיבוצים ואני... מבלה עם המ"פ והנהג בנסיעה לילית בלתי חגיגית בעליל. וככל שניסיתי להכניס בכוח קצת חג למצב רוחי, לא היה חול חולי יותר מהחג הזה... ימין ושמאל רק חול וחול.
אחרי 2:00 בלילה הגענו. דקות ארוכות צפצף הנהג בצופר הרכב, עד שאחד המילואימניקים המשועממים, אולי זה שאמור היה לשמור, התעורר ופתח לנו את התלתלית.
נפלתי למיטה. בבוקר קראתי את ההגדה שהייתה מצורפת לעיתון החג ואכלתי גפילטע פיש מקופסה. שבוע ימים ביליתי במתקן הדלק, עד שעברתי לאבט"ש בבית הלל. מזל שהייתי מצויד בספרים רבים ובסך הכל לא היה לי רע. אבל את ליל הסדר המבאס הזה, לא אשכח בחיים.
... סדר נוסף שעשיתי בצבא היה בפסח תשנ"א 1991. שירתתי במילואים, ברחוב נאצר בעזה, בשלהי האינתיפאדה הראשונה. לא ממש כיף למילואימניק להישאר בבסיס בפסח, אך אנו, הרווקים, התנדבנו להישאר, כדי לשחרר את הנשואים לחגוג את החג בחיק משפחותיהם. ערבות הדדית כבר אמרנו?
הגדת הניצחון
בשנות המאבק על הגולן שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. על סדר הפסח של אורטל בגן הוורדים כבר סיפרתי במידף שעבר – פסח הפסחים שלי; מעולם לא חשתי בן חורין כבאותו סדר מתריס, מסרב להשלים עם גזירת הגורל, כביכול, שנגזרה עלינו.
את חגי הפסח והסוכות בתקופת המאבק, ניצלנו לאירוח רבבות ישראלים בגולן, באינספור אוטובוסים, חלקם עם הדרכה שלנו, חלקם פגשנו בתחנות ההסברה שהקמנו ברחבי הגולן ובשעריו, מאוישים בידי מתנדבי הוועד ובהם בני נוער רבים. המגע הבלתי אמצעי שלנו עם הציבור הישראלי, כאן בגולן, היה הזדמנות פז להעמיק את אחיזתנו בדעת הקהל, לקראת משאל עם אפשרי. האהדה והאהבה שהורעפו עלינו מצד הציבור, היו משב רוח מרענן למפרשי המאבק.
לקראת פסח תש"ס 2000 הפיק מטה "העם עם הגולן" – המטות שלנו ברחבי הארץ, בסיוע ועד יישובי הגולן והמועצות בגולן, את "הגדת הגולן". ההגדה הייתה הגדה מסורתית רגילה, שבתוכה, לצד הטקסט, הוספנו באותיות קטנות טקסטים קצרים הנוגעים לגולן ומבטאים את השקפתנו, ומתקשרים לטקסט המרכזי. שיבצנו גם חידונים ומסלולי טיולים. ובכל העמודים – תמונות של נופי הגולן והנוף האנושי של הגולן (כולל תמונה של יובל תדהר - צעיר ויפה, ביונקיה של הרפת).
ב-26.3.2000, שלושה שבועות לפני הסדר, דחה חאפז אסד את הצעת ברק לנסיגה מהגולן, שהוצעה לו בידי קלינטון. המאבק הסתיים בניצחוננו. באותו ליל סדר, אצל משפחתה של יעל בנהלל, קראתי בהגדת הגולן, שנועדה להיות הגדת מחאה והסברה, אך הייתה להגדת ניצחון.
פסח במדבר
בפסח תשנ"ט 1999 ובשנת השלושים לאורטל (תשס"ח 2008), חגגנו את הפסח במדבר. היו אלה מבצעים קהילתיים נפלאים, מבחינה תרבותית ולוגיסטית. והייתה בהם החוויה האוטנטית, הממחישה את "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
בפסח 2008, הסדר עצמו היה גולת הכותרת של שלושה ימי טיולים מדבריים. בבוקר שקדם לסדר, טיילנו בנחל צין וסיימנו בעליה לקברו של דוד בן גוריון בשדה בוקר, שם קראתי את נאומו של ב"ג לאומה ערב פסח תש"ח, כשלושה שבועות לפני הקמת המדינה.
בשעת בין הערביים, הוליך משה רבנו (הלא הוא מיודענו גיא קופליק) את יציאת מצרים ההמונית. בהיותי אב הסדר וחבר בקולית, נשארתי במאהל, בהכנות, עד הגעתם של בני ישראל.
בראשית הסדר הזכרתי את הסדר בגן הוורדים, 15 שנים קודם לכן, והקולית שחזרה את שירת "כינרת" של רחל המשוררת, עמה סיימנו את הסדר המיתולוגי ההוא. בסדר המדברי גל ואצי היו במיטבם, הקולית הייתה במיטבה, שלמה ברדה – (שבאותו שבוע חווה את חוויית "משפחה מחליפה") קרא ברכה במרוקאית תוך הנפת קערת הפסח מעל הראשים. האווירה הייתה נפלאה.
אחרי "שולחן עורך" (שכלל גם מרק מקולקל...), אף אחד לא הלך "הביתה". יש יתרונות לקהל שבוי... וכך, שרנו ושרנו ושרנו ורקדנו ורקדנו ורקדנו אל תוך הלילה; ותיקים, צעירים, חיילים, נוער וילדים. הייתה זו אורטל במיטבה.
... גולת הכותרת של אירועי שנת השלושים נועדה להיות המופע הקהילתי הגדול. האירוע בוטל, מתוך אווירת המשבר אליו התחלנו לשקוע באותם ימים. ולי הייתה תחושה חזקה שיש מי שמלבים את המשבר. זכרתי את החוויה הלילית השמחה והענוגה במדבר, חודשים אחדים קודם לכן, וידעתי שיש בנו דֶּבֶק חזק יותר מכל המחלוקות והריבים.
הזיכרון הזה ליווה אותי בכל תקופת המשבר, ונסך בי אמונה וביטחון שעברנו את פרעה, ונעבור גם את זה.
* מידף - עלון קיבוץ אורטל