הבלוג של אורי הייטנר

"נפגשים בשביל ישראל" הוא אחד המיזמים החברתיים היפים ביותר בישראל בשנים האחרונות. רעיה ויוסי אפנר, ששכלו את בנם אבי באסון המסוקים, יזמו את המסע, שבו מידי שנה אלפי איש הולכים לאורכו של שביל ישראל, במסע המשלב בתוכו שיח מחבר בין חלקי העם תוך כיבוד השונות בין בעלי הדעות ואורחות החיים השונות. עמותת אב"י מובילה את המסע יחד עם "המדרשה" באורנים, "צו פיוס" והחברה להגנת הטבע. המיזם הזה ותכניו הנם חלק מתנועת ההתחדשות היהודית,  שהנה המהלך החברתי-תרבותי-ערכי החשוב ביותר בחברה הישראלית בדור האחרון.

המסע נועד להנציח את זכרם של חללי אסון המסוקים, ובאופן כללי את זכרם של חללי צה"ל, בעשיה משמעותית למען אחדות ישראל וחיזוק החברה הישראלית. הוא מסתיים, סמוך ליום הזיכרון לחללי צה"ל, באתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים בשאר ישוב. כל יום מוקדש לזכרם של כמה מחללי צה"ל, ובמעגל הפתיחה של היום, קרובי משפחה או חברים של אותו חלל מספרים עליו. מידי שנה, כמה עשרות אנשים עורכים את המסע במלואו. הרוב הגדול, אלפים מידי שנה, מצטרפים ליום או למספר ימים. בכל יום, מדריך מטעם החברה להגנת הטבע מוביל את המסע ולצדו מדריך תוכן. בכל שנה יש נושא מרכזי, שבו מתקיימות מידי יום בצהרים סדנאות בהובלת מנחה התוכן. השנה הנושא הוא קהילות. בסוף היום נערך מפגש עם מרצה מבחוץ, אף הוא סביב הנושא המרכזי.

בשנים הראשונות של המסע, השתתפתי מידי שנה לפחות ביום אחד, כמנחה תוכן ולעתים כמרצה במפגש סוף יום. לפני 4 שנים, בהיותי מנהל מתנ"ס הגולן, ארגנתי במסגרת המסע שבוע בשביל הגולן. לפני שלוש שנים בדיוק, באסרו חג של פסח, ביום בו השתתפתי כמדריך תוכן, נפלתי בעת הירידה מן התבור וריסקתי את הקרסול. פוניתי על אלונקה, הובהלתי לביה"ח "העמק", נותחתי ברגלי, הוחדרו לקרסולי פלטינות ובמשך חודש וחצי רגלי הייתה בגבס.

מאז, לא השתתפתי במסלול, רק הרציתי במפגש סוף יום. השנה, אזרתי עוז וכוחות ויצאתי אתמול למסע, כמדריך תוכן. השנה, המסע נפרד לכמה ימים משביל ישראל, להליכה בגליל המערבי. אתמול טיילנו משלומי, דרך נחל נמר, מערת קשת ונחל בצת עד קיבוץ אילון. המסלול לא היה קל – 18 ק"מ, שבילים לא נוחים, עליות וירידות קשות – בעיקר העליה התלולה מנחל נמר למערת קשת ומזג אוויר חם. אך כמו כל  160 המטיילים, גם אני עמדתי בכבוד באתגר. עם הגיעי, כל מי שהכירו אותי העירו בהפתעה, שהפעם איני נעול בסנדלים אלא בנעליים גבוהות. ללמדך, שאני דווקא יודע להפיק לקחים (בדרך הקשה).

הנושא שבחרתי לעסוק בו הוא "אחד / אחת מן המנין". הרעיון הוא המנין כתמצית רוחה של היהדות: רעיון הסולידריות שבו התשעה זקוקים לאחד למנין, ומכאן כל המשמעות של הפרט והקהילה, האחד והציבור; להבדיל מגישות המציגות סתירה בין קולקטיב ואינדיבידואליזם, אני מאמין שמדובר בכלים שלובים – חיזוק היחיד מחזק את היחד וחיזוק היחד מחזק את היחיד. בסדנה עסקנו בטקסטים של רבי נחמן מברסלב ושל אבא קובנר. במהלך המסע, בכל העצירות, הבאתי טקסטים נוספים העוסקים במסר הזה, של ש"י עגנון, אלברט איינשטיין, הרב קוק והרב סולובייצ'יק.

אסיים במשפט יפה שהיה מודפס על חולצתו של אחד המטיילים: "רק מי שנשם אבק דרכים יזכה לשאוף אוויר פסגות".