במאמרו "חירות ועצמאות" כותב אורי אליצור: "ההגדה משמרת את שני המשפטים ששתלו בתוכה חכמי בבל, ושנאמרו בארמית כדי שכל יהודי יבין מה הוא אומר: 'השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל' ו'השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין'. השנה אנחנו כאן, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה בארץ ישראל; השנה אנחנו עבדים, ובשנה הבאה הלוואי ונהיה חופשיים.
היום, כאשר יהודים במדינת ישראל אומרים את שני המשפטים האלה, צריך לקוות שיש איזה מלאך בשמים שמסנגר עלינו ואומר לריבונו של עולם אל תכעס עליהם, הם לא באמת כפויי טובה כל כך, הם פשוט לא מבינים ארמית (ובמאמר מוסגר נאמר שבאמת הגיע הזמן שמישהו מחכמי ארץ ישראל של ימינו יאזור כבר אומץ ויורה למחוק את שני המשפטים האלה מן ההגדה או לשנות אותם)".
ראוי אורי אליצור לשבח, שהרי אין זה עניין של יום יום, שיהודי דתי אורתודוכסי יקרא לשנות את נוסח הגדה של פסח, למחוק או להחליף משפטים. והנה, קם מישהו מחכמי ארץ ישראל של ימינו ואזר אומץ לשנות. אריה בן גוריון זצ"ל, ממייסדי קיבוץ בית השיטה, מאנשי הרוח והתרבות המובהקים של התנועה הקיבוצית, מייסד מכון "שיטים" – מכון החגים הקיבוצי ועורך הגדה של פסח של התנועה הקיבוצית, שינה את "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל" ל"השנה אנחנו גאולי ישראל, לשנה הבאה כל ישראל בני חורין בארעא דישראל".
אכן, מגוחך לשבת בארץ ישראל ולומר "השתא הכא בשנה הבאה בארעא דישראל". אולם, האם בכך שאנו יושבים בא"י ואפילו במדינה היהודית החופשית, אנו פתורים מלייחל לקיבוץ גלויות ולעליית כל העם היהודי למולדתו? הנוסח של אב"ג נותן לכך מענה.
עם זאת, אב"ג הקפיד לא לשנות את "השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". איני עבד, ואם המשפט הזה היה בלשון יחיד, אולי היה לי קושי לומר אותו. אולם כקולקטיב – כל עוד יש בתוכנו עוני, והרי אדם עני אינו בן חורין, וכל עוד יש בתוכנו סוגים של עבדות - עובדי קבלן, עובדים בשכר רעב, עובדים שנאסרת עליהם ההתארגנות, עובדים שזכויות יסוד נשללות מהם, סחר בנשים וכד', טרם יצאנו כחברה מעבדות לחירות. ומן הראוי שבשבתנו סביב שולחן הסדר נעלה על סדר יומנו את המחויבות לצדק חברתי ולערבות הדדית כדי שבשנה הבאה נהיה בני חורין.
אני רואה חשיבות בעצם התובנה שיש לשנות את ההגדה ולהתאים אותה למהפכה הגדולה בתולדות העם היהודי – הציונות והקמת מדינת ישראל. הרי לא קיבלנו את ההגדה בהר סיני – היא נכתבה לאורך דורות ורק בימי הביניים התאבנה. ההגדה המסורתית שונה מ"הוראות ההפעלה" של סדר פסח, המופיעות במסכת פסכים במשנה, וזאת על מנת להתאימה להשקפת עולמם של כותביה בדורם. אלא שהשקפה זו שונה וזרה לנו, ואינה רלוונטית עוד.
במשנה כתוב שיש לדרוש את "ארמי אובד אבי עד שיגמור כל הפרשה כולה". והנה, בניגוד מפורש להלכה, עצרו עורכי ההגדה את פרשת ביכורים ("ארמי אובד אבי") ב"ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים" והשמיטו את הפסוק האחרון: "ויביאנו אל המקום הזה, וייתן לנו את הארץ הזאת, ארץ זבת חלב ודבש". למה? נוסח ההגדה הוא גלותי, הוא מקבע את תודעת הגלות ואת הציפיה לגאולה ניסית, בבוא המשיח. ההגדה אינה מעודדת אקטיביזם לאומי, שהוגדר באותה תקופה כ"דחיקת הקץ", "עליה בחומה" ו"מרידה בגויים". זו התפיסה בעטיה היהדות החרדית לחמה בציונות, ועד היום במקרה הטוב משלימה עם מדינת ישראל כעובדה קיימת.
זו בדיוק הסיבה לכך שאנו שותים ארבע כוסות כנגד ארבע לשונות הגאולה בספר שמות פרק ו' "והוצאתי... והצלתי... ולקחתי... וגאלתי". אולם הפסוק הבא מוסיף לשון גאולה נוספת: "הבאתי" - " וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה". בתקופת המשנה שתו חמש כוסות. מאוחר יותר הומרה הכוס החמישית בכוסו של אליהו הנביא, מי שאמור לבשר את הגאולה הנסית, המשיחית, שעלינו להמתין ולחכות לה.
הציונות קראה תגר נגד התפיסה הזו. מדינת ישראל היא פרי המרד הזה. היתכן שבמקום להטביע חותם ציוני בהגדה, שיבטא לדורות את המעש הגדול של הציונות ואת המהפכה הגדולה שחוללה בתולדות עם ישראל, נמשיך לקרוא כמקובעים, מצוות חכמים מלומדה, את ההגדה שעוצבה בתקופה אחרת, על פי ערכים אחרים?
הגיעה השעה לקרוא את "ארמי אובד אבי" במלואו, לשתות כוס חמישית במקום להמתין לאליהו הנביא ולהכניס להגדה את סיפור יציאת מצרים המקראי (שאינו מופיע בה) ואת סיפור יציאת מצרים הציוני.
* "מקור ראשון"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
