ימים אחדים לאחר רצח אמיל גריצווייג, פרסם אמנון דנקנר ב"הארץ" מאמר שייזכר לדיראון עולם כאחד הטקסטים המגונים והגזעניים ביותר בתולדות הפובליציסטיקה הישראלית: "אין לי אחות". במאמר זה השתלח דנקנר בהתנשאות וניכור קיצוניים כלפי עדות המזרח ותרבותם וקרא לצאת נגדם למלחמת חורמה, אך לא לכנות אותה "מלחמת אחים" כי אין הם האחים שלו. מאמר זה התווסף למאמר השתלחות שכתב כשנתיים קודם לכן, בו כינה בהכללה מתנשאת את בוחרי הליכוד "מוכרי החמוצים".
דנקנר, שנהנה לחולל מהומות, נהנה בימים הראשונים מהסערה שחולל, אולם כנראה שהיא חוללה בו טלטלה. מאז אותו מאמר חל שינוי מדורג, אך בדיעבד – דראסטי, בעמדותיו. הדבר הגיע לשיא בהתייצבותו לצד אחד הפוליטיקאים המושחתים ביותר בתולדות המדינה, העבריין לוקח השוחד אריה דרעי, בטענה שהוא נרדף בשל היותו מזרחי וחרדי.
מאז, דנקנר מיצב עצמו כיריב שלטון החוק ומוסדות האכיפה, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בהתייצבותו המוחלטת לצד פוליטיקאי מושחת נוסף, אהוד אולמרט. אמנם הוא לא טען שאולמרט נרדף בשל היותו אשכנזי, חילוני ועשיר, אך טענתו הייתה אבסורדית עוד יותר – לטענתו אולמרט נרדף כיוון שעמד להביא לשלום עם הפלשתינאים...
מן הדברים שכתבתי עד כה, ניתן להסיק שבצמתים רבים, במרבית הצמתים, אמנון דנקנר היה מבחינתי מן הצד השני של המתרס. בהיותי דובר ועד יישובי הגולן גם התעמתתי עמו באולפן "פופוליטיקה".
ואף על פי כן, הזדעזעתי מגילויי השמחה על מותו, בפייסבוק וברחבי הרשת, מצד אנשי "שמאל", הרואים בו בוגד שערק משורותיהם. מעבר לסלידתי מן המנהג הפרברסי והנפסד של הבעת שמחה על מוות, סלדתי בעיקר מן הסיבה המרכזית לאותה שמחה – הביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ, שניפצה את דמותו המיתית ושחטה את הפרה הקדושה שהוא היה בעיני חלק מן הציבור.
אני רואה בביוגרפיה של דנקנר על דן בן אמוץ את תרומתו הגדולה ביותר לחברה הישראלית, שאת פירותיה אנו קוטפים היום, כעבור עשרים שנה. אמנון דנקנר, שיצא באומץ רב נגד המיליה החברתי והתרבותי אליו השתייך, שינה את השיח הישראלי, בכל הנוגע למאצ'ו הישראלי, ליחס לנשים וליחס למין. הוא תרם יותר מכל אחד אחר, לכך שהיום גיבור התרבות אינו מי שמיטיב "להשכיב" כמו שיותר "נקבות", ואישה ונערה מתוארת הרבה פחות מבעבר במושגים משפילים של "נותנת", "מזרון" וכו'. הדיון הציבורי שהביוגרפיה שהוא כתב חולל, הביא למהפכה חברתית בישראל, לא פחות.
אלמלא אמנון דנקנר וספרו על דן בן אמוץ, ספק רב האם האנס הסדרתי משה קצב היה יושב היום בכלא. עובדה זו חזקה וחשובה יותר מכל הצדדים הבעייתיים בביוגרפיה שלו.
אמנון דנקנר היה עיתונאי וסופר מצוין, אמן הסיפור הקצר, בעל דמיון יוצר, הומור ושנינות. היכולת הסיפורית שלו, החיבור בין מציאות ודמיון, ריאליה ופנטזיה, דמויות אמתיות ובדויות היו סימן ההיכר של כתיבתו הייחודית. טוריו הסיפוריים בעיתונים הרבים בהם כתב, שאת חלקם קיבץ בספרים (כמו "הפסטו של השכן ירוק יותר") הם תרומה חשובה לתרבות הישראלית.
יהיה זכרו ברוך!
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
