הבלוג של אורי הייטנר

החורף האסלאמי השוטף את המזה"ת מזה למעלה משנתיים והטבח ההדדי בין הקנאות השיעית והקנאות הסונית שכבר הטביע בדם רבבות בני אדם, בהם אלפי ילדים, מעמיד באור קצת פאתטי את חזון המזרח התיכון החדש של שמעון פרס.

במתקפת הראיונות שלו בכלי התקשורת, הכתובה והמשודרת, לכבוד יום העצמאות, הגדיר פרס את ה"אביב הערבי" כמרד של הדור הצעיר נגד הדור הקודם. את כישלון חזון המזרח התיכון החדש הוא הסביר בכך שיצחק שמיר לא קיבל את הסכם לונדון... ואולי, מפאת כבודו של מוסד הנשיאות, מוטב שאמנע מלחפש הגדרה קולעת לאמירות הללו.

הבעיה בחזון המזה"ת החדש לא הייתה רק בחוסר הריאליות שלו; הכשל העיקרי היה טמון בלִבת החזון עצמו. החזון דיבר על שלום, ובכך אין כל רע, להיפך – השלום הוא משאת נפש וראוי לחתור אליו ולרדפו, אף שהמציאות אינה נותנת לנו סיבות להיות אופטימיים באשר להיתכנותו בעתיד הנראה לעין. אולם חזונו של פרס הרחיק הרבה מעבר לשלום – הוא דיבר על טשטוש גבולות, טשטוש תרבויות, טשטוש זהויות. לא בבת אחת, אבל כבר בשלב ראשון הוא הסביר ש"אנו זקוקים לגבולות 'רכים', לא לגבולות נוקשים וחסומים... אין לנו צורך בהסתגרות מאחורי חומות, שכביכול נועדו לחזק את הריבונות הלאומית של כל צד... לא לשריין את הריבונות אנו צריכים על סף מאה ה-21 אלא לחזק את הממד האנושי". הוא הציע להחליף את מבנה המדינות במזה"ת לקונפדרציה. בפרקו "עולם המחר" הוא בז לקולקטיב הלאומי. "לא קולקטיב לאומי או מעמדי יהיה תכלית ההתארגנות החברתית, אלא הפרט... הדור הבא יתבסס יותר ויותר על הדגם האסיאני של פוליטיקה לאומית, שמקורותיה בעולם הערכים הכלכלי".

העולם הערבי דחה את החזון וראה בו קונספירציה ציונות להשתלטות על המזה"ת. כל מה שקרה במזה"ת מאז ועד היום, הפריך את כל תחזיותיו. אולם היום, כאשר אנו כבר "המחר" עליו כתב, אנו כבר "הדור הבא", פרס הולך הלאה.

במתקפת הראיונות הוא שיווק את חזונו החדש, אודות דעיכת המדינה שאינה יודעת לטפל בצרכים ובאתגרים של התקופה, והנהגת העולם החדש בידי התאגידים העסקיים הבינלאומיים, שיחליפו את המדינות המיושנות.

במאתיים השנים האחרונות חזינו בלא מעט חזונות קוסמופוליטיים, מהרומנטיקה הליברלית של אירופה במאה ה-19, דרך מהפיכת האינטרנציונל הסוציאליסטי והחזון המרקסיסטי של "פועלי כל העולם התאחדו" ועד "קץ ההיסטוריה" עם נפילת בריה"מ והגוש הסובייטי. אף אחד מהחזונות הללו לא עמד במבחן ההיסטורי. אך בעוד אותם רעיונות קוסמופוליטיים נבעו מאידיאליזם וחלום על חברה יפה יותר, הגלובליזציה של התאגידים מבוססת על עגל הזהב – על רדיפת הבצע, על הערצת העושר והעשירים. כבר לפני שנים, נהג פרס לחזור שוב ושוב על המנטרה שבכל העולם הצעירים לובשים אותו ג'ינס ואוכלים אותו מקדונלד, כאיזה חזון שיש להתברך בו. אולם הפיכת המכנה המשותף השטחי של החיצוניות לחזון המחר של האנושות, עלול להביא למחיקת תרבויות, להשטחת האנושות ולהשלטת הפלוטוקרטיה - שלטון העשירים על כל העולם, וניצול תושבי העולם למען תאוות הבצע של הטייקונים הגלובליים השולטים באותם תאגידים.

פרס מיטיב לנסח את חזונותיו בשפת עתיד מלהיבה, אך חזונו הוא חזון בלהות.

בענווה אופיינית, סיפר פרס איך הסביר את סודות העולם החדש לאובמה ולפוטין, ששתו בצמא את דבריו של המנטור הגלובלי. ישראל קטנה עליו, כנראה, ועם סיום תפקידו, בכוונתו להתמסר לשיווק חזונו.

יש לקוות שאזרחי ישראל לא יתפתו אחרי הקסם הזוהר של עגל הזהב הגלובלי.  

* "ישראל היום"