הבלוג של אורי הייטנר

בסדנה שהנחיתי לקראת פסח על סדר הפסח והגדה של פסח, הצבעתי על מגמות בהגדה שמטרתן לא לעודד רוח של אקטיביזם לאומי, והסברתי שהדבר נובע מתוצאות מרד בר-כוכבא, שגרמו לחכמים לדגול בהשלמה עם מציאות החורבן והגלות וציפיה לגאולה נִסית.

לאחר הסדנה נגשה אליי אחת המשתתפות, ונזפה בי על שדיברתי סרה בבר כוכבא ובמרד שלו. היא השוותה את מרד בר כוכבא למרד גטו ורשה. גם למרד גטו ורשה לא היה כל סיכוי, ולכאורה הוא הסתיים בכישלון. האם אצא גם נגד המרד הזה?

האמת היא, שהנזיפה לא הגיעה לי, כיוון שלא יצאתי נגד בר כוכבא, אלא רק הסברתי את המגמה של עורכי הסדר. להיפך, אני ביקרתי את המגמה הזאת, ותיארתי כיצד אני עורך סדר ציוני שאינו דבק בהגדה המסורתית, הנגועה בגלותיות. ואף שהדבר מאוד בלתי פופולארי היום, יש לי הערכה רבה לבר כוכבא ולמרד ואני רואה בהם מופת.

עם זאת, איני מקבל את ההשוואה למרד גטו ורשה. מרד גטו ורשה היה צעד שלאחר ייאוש; מרד של לוחמים שיצאו לקרב אחרי שכלו כל הקצין, מתוך ידיעה ברורה שהמרד ידוכא ורובם המכריע יהרגו. הם מרדו למען הכבוד הלאומי, על מנת להשאיר מורשת של תגר וכדי לרשום שתי שורות בהיסטוריה. אם יש אירוע היסטורי שנכון לדמותו למרד הגטאות, הרי זאת ההתאבדות במצדה.

מרד בר כוכבא לא היה צעד נואש ולא מעשה סמלי, אלא מלחמת שחרור לאומית, שנועדה להביא לניצחון ולעצמאות יהודית. המרד פרץ לאחר שנים של הערכות ובעקבות גזירות שמד שהונחתו על היישוב היהודי בא"י. המרד החל בניצחון על צבא האימפריה הרומית ובהקמת מדינה עצמאית ששלטה על חלק ניכר מא"י, והחזיקה מעמד שלוש שנים, עד נפילת ביתר. סופו של המרד היה, אכן, רע ומר – חורבן כבד, הרג המוני, גזירות שמד חמורות יותר וניסיון של האימפריה הרומית לטשטש לחלוטין את הקשר בין עם ישראל וארצו, באמצעות המצאת השם "פלשתינה" לא"י ו"איליה קפיטולינה" לירושלים.

מקובל היום להציג את המרד כאירוע שלילי בתולדות עם ישראל; כצעד פזיז והרה אסון, נטול תבונה מדינית. אולם משמעות קבלת התזה הזאת, היא השלמה עם שעבוד וחורבן. תמיד השליט חזק יותר, ומסר השולל מרד, אם תוצאותיו אינן בטוחות, למעשה מעניק חסינות לכל שליט, כובש ונוגש מפני כל ניסיון להתריס נגדו ולמרוד בו. רוב המרידות בהיסטוריה האנושית כשלו, אך המרד הוא ביטוי לרוח האדם ולרוח הלאומית שאינם נשברים ואינם כופפים את ראשם בפני הכוח. היו גם מרידות שהצליחו, כנגד כל הסיכויים.

בדומה למצדה ולמרד גטו ורשה – גם מרד בר כוכבא הותיר מורשת של אקטיביזם לאומי ורוח של מרד ותגר. אולם להבדיל ממצדה ומגטו ורשה, לא זו הייתה מטרתו. המטרה הייתה להשיג עצמאות. השוואות היסטוריות מתאימות יותר למרד, הן מרד המכבים והכרעתם של דוד בן גוריון ומנהלת העם להכריז על הקמת המדינה. סיכוייו של מרד החשמונאים באימפריה היוונית לא היו גדולים יותר מסיכוייו של מרד בר-כוכבא. המורדים לקחו את הסיכון וניצחו – המרד הצליח וקמה ממלכת החשמונאים. הכרעת ב"ג ומנהלת העם להקים את המדינה, נעשתה מתוך ידיעה שצבאות ערב יפלשו למדינה ביום הקמתה על מנת לסכל את הקמת המדינה ולהטביע בדם את היישוב היהודי. כאשר שאל ב"ג את יגאל ידין, מ"מ הרמטכ"ל, להערכתו את סיכויי הניצחון, הוא השיב "פיפטי פיפטי". אף על פי כן ב"ג לקח את הסיכון וקיבל את ההכרעה שהביאה לניצחון ולהקמת המדינה. הן החשמונאים והן ב"ג לא יכלו להבטיח שהתוצאה תהיה שונה מתוצאות מרד בר כוכבא. אולם הם הבינו שהסיכוי לנצח והמשמעות של החלטה אחרת, מצדיקים את ההכרעה לא להיכנע. זו הייתה גם הכרעתו של בר כוכבא. על אף כישלון המרד, אני מאמין שההחלטה למרוד הייתה נכונה.

ההחלטה למרוד והניצחון בראשית הדרך, יחד עם מרידות נוספות בתולדות בית שני, נותרו לאורך דורות ב-DNA  של העם היהודי, חבויים בתת ההכרה הקולקטיבית וממתינים לשעתם. ואכן, כאשר קמה תנועה לאומית אקטיביסטית בעם היהודי – הציונות, היא אימצה את בר כוכבא, יחד עם המכבים, עם המורדים במרד הגדול ועם לוחמי מצדה, כגיבוריה. הן הציונות הסוציאליסטית, הן הציונות הרוויזיוניסטית והן הציונות הדתית אימצו את האירועים הללו בתולדות עמנו, כמוקדים להזדהות ולטיפוח רוח של גבורה יהודית. ביאליק וטשרניחובסקי שוררו על הגיבורים הללו. לוין קיפניס כתב עליהם שירים לילדים, אותם הנחילו להם הגננות. תנועות הנוער הציוניות והמחתרות צעדו בשביליהם של המורדים ואימצו אותם כגיבורים. תנועות הנוער של תנועת העבודה אימצו את מצדה כמוקד לעליה לרגל והספר "מסדה" היא מרכיב מרכזי במזונם הרוחני. תנועת הנוער הרוויזיוניסטית אף עיוותה את שמו של טרומפלדור והחליפה את הטי"ת בתי"ו, על מנת שראשי התיבות ברית יוסף ת(ט)רומפלדור ייצרו את המילה ביתר; מעוזו האחרון של בר כוכבא. הציונות הדתית נתנה לתנועת הנוער שלה את השם "בני עקיבא" – אנו בניו של עקיבא, המנהיג הרוחני של המרד. הארגון המחתרתי הביטחוני הראשון בא"י, ממנו צמח ארגון "השומר" נקרא "בר גיורא", על שם שמעון בר גיורא ממנהיגי המרד הגדול. דוד גרין, המנהיג המרכזי של תנועת העבודה, עברת את שמו לבן גוריון, על שמו של יוסף בן גוריון, ממנהיגי המרד בירושלים.

מדינת ישראל הצעירה ראתה בבר כוכבא את אחד מסמלי הציונות וגיבוריו. חתן פרס ישראל, הארכיאולוג פרופ' יגאל ידין, חפר וחשף את מגילות בר כוכבא ואת מצדה. הוא ראה בחפירות שליחות לאומית וכך ראה זאת גם הממסד של מדינת ישראל, בראשות דוד ב"ג. אין כמעט עיר בישראל, שלא קראה רחוב על שמו של בר כוכבא. ניתן לומר, שגם אם המרד עצמו, שהחל בהצלחה גדולה, נחל מפלה בסופו – הרי בסופו של חשבון היסטורי הוא ניצח. הציונות והקמת המדינה הם ניצחונו המאוחר. ספק בלבי, האם עם ישראל היה שורד את הגלות הארוכה, ללא זריקות העידוד של מרד החשמונאים, המרד הגדול ומרד בר כוכבא.

הציונות אמצה את בר כוכבא כגיבור, מתוך רצון לעורר את הרוח הלאומית. מי שמנסים להוציא את הרוח הלאומית מן המפרשים, הפכו את בר כוכבא לדמות שלילית, הרפתקן מטורף ומסוכן שהמיט אסון על ישראל. נתן את הטון המזרחן פרופ' יהושפט הרכבי, במאמרים וספרים שפרסם בשנות השבעים המאוחרות. היום, ראיית בר כוכבא כגיבור שלילי היא כמעט אקסיומה. אני כופר באקסיומה הזאת.

נתקלתי לאחרונה בשיר "בר כוכבא" – שיר שכתב משורר צעיר, מתן ארז קולנשר, בספרו "תל אבסורד"[1]. השיר מעלה על נס את בר כוכבא, שלא היה מוכן להשלים עם "טומאת טיטוס". הוא "מצית מיתוסים ומפיח תקווה ... הוא את נס המרד הרים".

המשורר אינו מתעלם מן המפלה, אך מבין שבראיה היסטורית רחבה, אין זה נכון להתייחס לאירוע במבט מצומצם המסתיים עם כישלון המרד. "גם אם הובס לבסוף – נזכור לו את זו השעה". בשיר אחר, העוסק במרד הגדול[2], מסביר קולנשר את משמעות המרד בראיה היסטורית רחבה: "נקודת מפנה היסטורית: אומה-נבחרת התרשלה / אך במאבק נחוש, אמיץ, של עד טיפת-דם אחרונה / מיתוס מכונן נולד. נסלל מסלול לגאולה / הצדק לא יגווע. היהודי לא ייכנע".

 מתן-ארץ קולנשר, בר כוכבא, מתוך תל-אבסורד, הוצאת "גוונים", ת"א תשע"א 2011. ע' 60.[1]  

 דמדומים, שם, ע' 59.[2]

* "שישי בגולן"