הסערה התקשורתית התורנית, סביב היוזמה לחוקק חוק יסוד משאל עם, נובעת משילוב של מרוץ של ח"כים ושרים אחרי קרדיט עם שטחיות התקשורת הדנה בנושא בלי לבדוק את העובדות.
הדיון התקשורתי מתנהל סביב חוק המחייב משאל עם על כל הסדר עם הפלשתינאים. בעיניי, אגב, חוק כזה הוא בהחלט ראוי, אלא שלא בחוק הזה מדובר. החוק המדובר, שהנו חלק מן ההסכמים הקואליציוניים והוא מחייב את כל סיעות הקואליציה, כולל "התנועה", הוא עיגון החוק הקיים, המחייב משאל עם במקרה של ויתור על שטח ריבוני של המדינה, בחוק יסוד.
קצת רקע היסטורי – ב-1999 קיבלה הכנסת את הצעת החוק של ח"כ (לשעבר) יהודה הראל, המחייבת רוב מיוחד (לפחות 61 ח"כים) בכנסת ואישור של משאל עם, לצורך נסיגה משטח ריבוני של המדינה. אולם מאחר ואין בחוק הישראלי הסדרה של משאל עם, המפרטת את אופן התנהלותו, נקבע בחוק, שמימוש סעיף משאל העם מחייב חקיקת חוק יסוד מיוחד. במדינה מתוקנת, מרגע שהתקבלה ההכרעה העקרונית, הן התומכים והן השוללים היו מפשילים שרוולים כדי להסדיר את החוק. אלא שממשלות ישראל, לאורך שנים, מזמזו, מסמסו והכשילו את היוזמה.
מתוך הקושי להעביר את חוק היסוד, קיבלה הכנסת הקודמת חוק חדש, שאינו חוק יסוד, המסדיר את תנאי משאל העם. בעקבות זאת, עתר עו"ד מחמד ואתד לבג"ץ נגד החוק. הוא הציב שורה ארוכה של נימוקים פוליטיים נגד החוק, שמקומם אינו בבית המשפט, ונרמז לו בידי השופטים שמוטב שיוותר עליהם, וכך הוא עשה. לצד הנימוקים הפוליטיים היה לו גם נימוק חוקתי – הטענה ששינוי מהותי בסדרי השלטון, כמו החלת משאל עם, אינו יכול להיעשות אלא בחוק יסוד. מהערות השופטים ושאלותיהם, ניתן להסיק שהם מקבלים את הטיעון הזה, אף שספק אם הם יראו בכך עילה מספקת לפסול את החוק. אולם לנוכח דברי השופטים, עלתה היוזמה לעגן את החוק הקיים בחוק יסוד. זה החוק העומד על הפרק.
החוק אינו מחייב משאל על כל הסדר מדיני, גם לא על כל פשרה טריטוריאלית ולא על כל נסיגה, אלא על נסיגה משטח ריבוני. שטח ריבוני הוא שטח עליו חלים החוק, המנהל והמשפט הישראלי. שטחים אלה הם כל השטחים שבתוך הקו הירוק – שהיו בגבול מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים, מזרח ירושלים שסופחה ב-1967 והגולן שסופח ב-1981. הסכם בין ישראל ובין הפלשתינאים על פי מתווה ברק / אולמרט יחייב משאל עם, מאחר וכרוכים בו נסיגה ממזרח ירושלים ו"חילופי שטחים" שמשמעותם ויתור על שטחים בתוך הקו הירוק.
קיום משאל עם בהכרעות בעלות משמעות היסטורית כבדת משקל הנוגעות לריבונותה של המדינה, יצרף את ישראל למשפחת הדמוקרטיות המתוקנות. כך נהוג בכל העולם הדמוקרטי. למשל, מדינות האיחוד האירופי אישרו את אמנת מסטריכט ואת החלפת המטבע הלאומי באירו, במשאלי עם. לכן, הטענה על פיה משאלי עם הם פעולה הנוגדת את הדמוקרטיה או את השיטה הפרלמנטרית מגוחכת ומשוללת כל יסוד.
לשלל הפִּרְכוֹת המְתָרְצוֹת את ההתנגדות למשאל עם, צירפה השבוע ציפי לבני טעם חדש. החוק אינו הוגן, היא טוענת, כיוון שמשאל העם יתקיים רק כאשר הכנסת אישרה את ההסכם, ואילו אין משאל עם במקרה שבו הכנסת תדחה את ההסכם. כששמעתי את הטיעון המוזר הזה, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות. לצחוק, כי זה מצחיק. לבכות, כי זאת שרת המשפטים. הרי משאל העם לא נועד להחליף את הכנסת, אלא לעגן הכרעה כה מרחיקת לכת כמו ויתור על שטח ריבוני, באישור ערכאה גבוהה יותר – הריבון, העם. ברור, שאם אין בכנסת רוב להצעה, ההצעה נפלה ואין צורך להביא אותה לערכאה הגבוהה יותר. בדיוק כפי שהכנסת אינה יכולה לאשר הסכם שהממשלה תדחה, כך העם אינו יכול לאשר הסכם שהכנסת תדחה. כך פועלת כל דמוקרטיה, וכאשר אני שומע את שרת המשפטים טוענת את הטענה המוזרה הזאת בכזאת רצינות, לא נותר לי אלא לשאול האם היה לציפי לבני, התלמידה, פטור משעורי אזרחות?
ההתנגדות למשאל עם נובעת מסיבה אחת – פחד מהכרעת הבוחר. האם יש מי שרוצים לכפות על הציבור הישראלי ויתור על שטחים ריבוניים ממדינתו, בניגוד לרצונו?
* "חדשות בן עזר"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
