הבלוג של אורי הייטנר

הוספת יום החופשה השני בל"ג בעומר, הציתה מדורה ציבורית גדולה. למה עוד יום חופשה? חסרות לנו חופשות? התלוננו הורים. ומנגד הוסבר שאין כאן תוספת חופשה אלא מספר ימים שהורדו מחופשת הקיץ הוספו לחופשות שבמהלך השנה. אלה קוראים להעביר את הימים הללו לימי שישי, אחרים מחפשים פתרון אחר, השר מקים ועדה, מבטיח לבדוק, לשנות. וכל הדיון נסוב סביב שאלת הבייביסיטר – החופשה היא עונש להורים והם מבקשים שיורידו להם שליש על התנהגות טובה.

השיח הציבורי על אורך החופשות הוא מעוות – במקום שיתמקד בשאלה איך לנצל את ימי החופשה כדי להעשיר את הילדים ואת הנוער בחינוך קהילתי (בלתי פורמלי), שאינו נופל כהוא זה בחשיבותו מהחינוך בבית הספר, השיח מתייחס לחופשה כאל רִיק, כאל תקופה ריקה מתוכן, כאל תקופה שמה שיש בה זה שאין בה בית ספר. כתקופה שבה "הילדים עולים להורים על העצבים" ו"מטפסים על הקירות", ומשתעממים, ולא זזים מהפייסבוק. התפיסה המעוותת הזאת, היא שהופכת את החופשות לסיוט וקוראת לקיצוצן. נמאס להורים להיות בייביסיטר והם רוצים שבית הספר יהיה הבייביסיטר שלהם, ויפה חודש אחד קודם. ולכן, כאשר שר החינוך הקודם החליט לקצר בארבעה ימים את חופשת הקיץ, התנפלו עליו בטענה שזה לא רציני. רק ארבעה ימים? צריך לקצץ בשבועיים, בחודש, ולא להחזיר את הימים במהלך השנה.

גם אני כעסתי על החלטת השר. כעסתי על כך שנגזלו מילדינו ארבעה ימים מחופשת הקיץ. לא, איני חושב שבית הספר הוא ארץ גזירה ולפיכך אני מקדש כל יום של חופשה ממנו. ההיפך הוא הנכון – המשמעות של החופשה היא הרבה מעבר ל"לא בית ספר". חופשת הקיץ היא המגרש הגדול של החינוך הקהילתי. "החופש הגדול" הוא התקופה הגדולה של תנועות הנוער – המחנות, קורסי ההדרכה, הוא התקופה הגדולה של מחלקות הנוער והילדים במתנ"סים וברשויות המקומיות, הוא התקופה הגדולה של הקייטנות, של מחנות האימונים בספורט, במוסיקה, באמנות. זה הזמן לקורסים שונים לבני נוער (מציל חובב, מדריכי רכיבה וכד'). זו גם התקופה שבה הנוער יכול לעבוד. וכמובן, זה הזמן לחופשה משפחתית הגונה.

ואם קוצצו הימים, טוב שהוספו לחופשות אחרות, על מנת שניתן יהיה לספק באותם ימים את החינוך הקהילתי. אולם לנוכח הדיון הציבורי, ספק בידי האם אנו רוצים חינוך לילדינו, או סידור להורים שלהם, כלומר – בייביסיטר?

מדוע, למשל, מעונות היום אינם שייכים למשרד החינוך אלא למשרד הכלכלה והמסחר? מאחר והמשרד הזה הוא גלגול של איחוד משרדים שונים בעבר ובהם משרד העבודה. מעונות היום הוקמו בשנות ה-50, כשגולדה הייתה שרת העבודה, כדי לעודד נשים לצאת לעבודה. כלומר, מלכתחילה הם הוקמו כבייביסיטר. עד שהאחריות עליהם לא תעבור למשרד החינוך, משמעות הדבר היא שאין מדובר במוסדות חינוך אלא במוסדות בייביסיטר.

הגוף האמון על החינוך בישראל הוא משרד החינוך. על המשרד והעומד בראשו להפנים שהחינוך אינו רק רכישת ההשכלה בבתי הספר, אלא לא פחות מכך, רכישת החינוך הקהילתי. כאשר אני מביט לאחור, לימי נעוריי, אין לי ספק שתנועת הנוער עיצבה את אישיותי הרבה יותר מבית הספר.

מן הראוי, שהמדינה תבין את אחריותה לחינוך הבלתי פורמאלי, ותיקח אחריות על מימון וסבסוד של תכניות רבות לקיץ ולשאר החופשות ותגדיל את תקציב הגורמים העוסקים בכך.

הגורם הרציני ביותר שבחן את מערכת החינוך בישראל היה ועדת דוברת. הוועדה ראתה חשיבות רבה בחינוך הקהילתי. למשל, היא המליצה להנהיג 5 ימי לימודים ולתקצב דרך הרשויות פעילות קהילתית משמעותית ביום ו'.

אחד החברים המרכזיים בוועדה היה הרב שי פירון. היום, כשר החינוך, יש לצפות ממנו שיעמיד את החינוך הקהילתי ברמת החשיבות הראויה לו.

ומדוע אני מדבר על "חינוך קהילתי" ולא על "חינוך בלתי פורמלי"? כיוון שמן הראוי שלא להגדירו על דרך השלילה. מה שיש בחינוך הזה אינו שהוא "בלתי" משהו, אלא היש הגדול הטמון בו – חינוך של הקהילה, בערכי הקהילה, למען הקהילה.

* "שישי בגולן"