הבלוג של אורי הייטנר

בכנס מחקרי גליל שהתקיים זו השנה ה-15 במכללה האקדמית תל-חי, נערך מושב מרתק על ההיסטוריה של קריית שמונה, ובין השאר הוצג בו מחקר הנוגע ליחסי קיבוצי הגליל העליון עם תושבי מעברת חלסה – ממנה צמחה קריית שמונה.

מעל המצגת הופיעו ומפי המרצה הוקראו משפטים מתוך עלוני הקיבוצים, שבהם הכותבים הציגו את תושבי המעברה כאנאלפביתים, כנטולי היגיינה אישית בסיסית ועוד. משפטים קשים מאוד לשמיעה. ואכן, הקהל לא נשאר אדיש, ואי אפשר היה שלא לשמוע את לחשי העוינות מצד אחד והבושה מצד שני, שסוננו מבין השיניים למשמע הדברים. גם אני זעתי על מושבי באי נוחות, אני מודה.

אך כששמעתי את הדברים, נזכרתי באמי ז"ל. הוריי הצעירים ירדו בשנות ה-50 לנגב, למלא שליחות לאומית חלוצית של סיוע לקליטתם של העולים, במושבי העולים בנגב. שם הוריי הכירו, שם נישאו, שם הקימו את משפחתם ואת שנותיהם בנגב ראו תמיד כשנות חייהם היפות והמאושרות ביותר.

אמי נהגה לספר, איך כמורה צעירה בת עשרים, לצד ההוראה בבית הספר, והמפגש עם ההורים כדי לשכנעם לשלוח את הילדים לבית הספר, היא גם לימדה עולים שזה עתה עלו לארץ להשתמש באסלה ובברז עם מים זורמים, דבר שהם לא נתקלו בו עד בואם. וחשבתי ביני לביני, איך היה נראה משפט כזה, מפיה, לו היה מוצג בכנס מחוץ לכל הקשר, עומד בפני עצמו. והרי אני יודע באיזו אהבה ובאיזו הערכה דיברה עליהם ואיזו עבודת קודש היא עשתה.

ומיהם האנשים שצוטטו באותה הרצאה? מיהם האנשים שכתבו את הסקירות בעלוני קיבוציהם, מהם הוצאו המשפטים הללו? היו אלה חברים צעירים בקיבוצים צעירים – קיבוצים ששנה שנתיים קודם לכן עלו לקרקע בספר המרוחק והקשה, היישר מקרבות מלחמת העצמאות בהם איבדו את הטובים ברעיהם. צעירים שהתמודדו עם בניית יישוב והקמת משק וקשיי קיום ועבודה קשה, ואף על פי כן ראו מחובתם לקחת על עצמם את המשימה הלאומית של קליטת העולים, נרתמו בכל מאודם באהבה גדולה לאתגר הגדול; הקיבוצים הקצו מסידור העבודה שלהם את החברים המרכזיים ביותר לעשיה הזאת ואותם פעילים ראו עצמם כשליחי הקיבוץ וראו מחובתם לדווח לשולחיהם על מעשיהם. וכאשר הם תיארו עולים אנאלפביתים, הם לא לעגו להם, חלילה, ולא האשימו אותם בכך, אלא תיארו מציאות קשה שהִוותה בעבורם אתגר. האם באמת ראויים אותם אנשים לבליסטראות המושלכות לעברם? לטיפוח העוינות כלפיהם – גלגול של "הקיבוצניקים המתנשאים עם בריכות השחיה" של בגין?

קליטת עולים לעבודה בקיבוץ הייתה החלטה משברית בקיבוצים, ששללו עקרונית את העבודה השכירה, בה הם ראו ניצול. הם נקרעו בין הטוהר האידיאולוגי לחובה הלאומית לסייע לפרנסת העולים. רבים מהקיבוצים פתחו את שעריהם לעבודת העולים, והללו הועסקו בעבודות הפשוטות ביותר. חברי הקיבוצים היו למעסיקים ולמנהלים. במקום שבו יש עובדים ומעסיקים – יש גם חיכוכים ומאבקים. וכאשר המעסיקים הם בני מגזר אחד והמועסקים בני מגזר אחר, החיכוכים מקבלים גוון קשה יותר. וכאשר המעסיקים הם גם בני מוצא אחד והמועסקים בני מוצא אחר, הפיצוץ הוא כמעט בלתי נמנע. ואין ספק שנעשו טעויות רבות וקשות בקליטת העליה, הן בידי המדינה והן בידי הקיבוצים. והיו גם כישלונות רבים. העובדה שהקיבוץ לא הצליח להיות אבן שואבת לעולים מארצות ערב והם לא היוו תחליף לעתודה האנושית של הקיבוץ שנספתה בשואה, היא אולי הכישלון הגדול ביותר בתולדות התנועה הקיבוצית. יתכן שהיחס המנוכר והעוין לדת ולמסורת היה הגורם המרכזי לכישלון הזה. ויחד עם זה, היום, ששים שנה אחרֵי, ואחרי 20-30 שנות כתיבת היסטוריה "חדשה", העושה עוול כבד למדינה הקולטת ולקיבוצים הקולטים, הגיעה השעה לומר שגם אם נעשו טעויות, כולן היו מתוך רצון טוב ואצילי של אנשים שוחרי טוב שנרתמו בכל לבם ונפשם למשימה הציונית של קליטת העליה. ובסופו של דבר, עם כל הטעויות וכל הכישלונות, מדינת ישראל יכולה להתגאות במפעל האדיר של למעלה מהכפלת אוכלוסייתה היהודית, וקליטת ניצולי השואה ועולי ארצות ערב, במדינה צעירה ועניה שזה עתה יצאה ממלחמת קיום נגד כל מדינות האזור שפלשו אליה ביום הקמתה, שמספר הנופלים בה היה אחוז מאוכלוסייתה.

אפשר להבין את תחושת התסכול של בן עיירת הפיתוח שראה את הקיבוצניק המדריך אותו בתנועה, ואח"כ את הקיבוצניק המפקד עליו בצבא ולאחר מכן את הקיבוצניק המנהל שלו בעבודה, ועל תחושת היותו "ישראל השניה" לעומת "ישראל הראשונה". אולם היום, לאחר עשרות שנים, מן הראוי שנפסיק לְהַבְנוֹת זיכרון היסטורי מפריד, הסונט בחברי הקיבוצים על לא עוול בכפם ומציג אותם כדמות אפלה של משעבד לבן המתעמר בשכנו השחור. הרי התיאור הזה חסר שחר.

מן הראוי שניטיב להבנות היום את הזיכרון ההיסטורי האמתי, אודות החלוצים הקיבוצניקים והעולים החלוצים מייסדי קריית שמונה, שהתיישבו בספר ובנו יחד אזור לתפארת. אין לטייח את הבעיות, אין להכחיש את השגיאות, אין להדחיק את הכישלונות, אך יש להצדיע לאלה ולאלה על המעשה ההיסטורי הכביר שהיו שותפים להם.

* "ידיעות הקיבוץ"