הבלוג של אורי הייטנר

אני מרבה להרצות על תולדות ההתיישבות בגולן, בעיקר בפני בני נוער, מכינות קדם צבאיות וחיילים. כמובן שהמאבק על הגולן תופס מקום מרכזי בהרצאה. המאזינים הצעירים נולדו באותם ימים, וכמובן שאינם זוכרים יותר מהד עמום של התקופה – לא אודות המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן ולא על המאבק על הגולן. כך, עד שאני מזכיר את קמפיין הסטיקרים ושלטי החוצות "העם עם הגולן". את זה הם דווקא זוכרים, כילדים. הם זוכרים ש"כל המכוניות היו עם הסטיקר הזה". האמת היא שאפילו היום, 13 שנים אחרי סיום המאבק, עדין יש יותר סטיקרים של "העם עם הגולן" מאשר כל סטיקר אחר. לא נותרו עוד הרבה מכוניות מהתקופה ההיא על הכביש, אך בין המעט שנשארו עדין זה הסטיקר הבולט.

באחת מישיבות ועד יישובי הגולן, אמר אמיתי שלם בתסכול: "הרכבת דוהרת מולנו בכל המהירות, ואנחנו מנסים לעצור אותה ... בסטיקר". תחושת אין האונים הזאת ליוותה אותנו לכל אורך המאבק, לצד האמונה שבכוחנו לנצח. יש הרבה סיבות לניצחוננו במאבק, לא כולן הן בזכות המאבק, אולם אין ספק שלסטיקרים היה תפקיד מרכזי בהצלחה.

שירו של דוד גרוסמן "שירת הסטיקר", בביצוע להקת "הדג נחש", מתאר את תרבות הסטיקרים, שהייתה פופולארית ביותר בשנות ה-90 של המאה הקודמת ובשנים הראשונות של המאה הנוכחית. כמעט על כל מכונית היו מודבקים סטיקרים עם מסרים פוליטיים. היו גם מכוניות "מורעלות" במיוחד – שמשות מכוסות בעשרות סטיקרים, עד שאי אפשר כמעט להבחין בשלט נוסף: "תינוק באוטו"... ובגל הזה, ההגמוניה של "העם עם הגולן" הייתה חד משמעית.

כבר בשנות ה-70 המוקדמות, בתקופת המאבק נגד נסיגה במסגרת הסדר הפרדת הכוחות אחרי מלחמת יום הכיפורים, ועד יישובי הגולן הפיץ סטיקרים: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל" – בגרפיקה שבה נראות שתי סיכות ביטחון, אחת סביב הגולן ואחת סביב שאר המלל, אחוזות זו בזו. בתקופת המאבק למען סיפוח הגולן לריבונות ישראל, בשנים 1979-1981 שוב הופק הסטיקר הזה, לצד תוספת: "אסור לאבד את הצפון".

הסטיקר הראשון במאבק הגדול של שנות ה-90 היה "שלום עם הגולן". המסר נועד לשבור את המשוואה של שוחרי הנסיגה, על פיה הם אנשי השלום, והברירה היא בין השלום לבין הגולן. המסר נועד ליצור משוואה לפיה המחלוקת אינה על השלום, אלא על הנסיגה. אנו חפצים בשלום לא פחות מיריבינו. אבל אנו מאמינים בשלום שבו הגולן בידי ישראל ואילו הם דוחפים לנסיגה מהגולן.

דניאלה שאול עיצבה את הסטיקר. הפצנו אותו בכמויות אדירות, שטרם נראו כמותן בישראל. התחכום שבעיצוב היה בעצם פשטותו, ובעדינותו – כמו המסר המילולי, כך גם המסר החזותי היה עדין, מחבר, מדבר אל כולם. היונה מעל החרמון ביטאה את המסר. והרי עד אז היה מונופול על היונה של גורמי ה"שמאל" – "שלום עכשיו" וכו', ופתאום היא "בצד הלא נכון". הלו, מה קורה פה? קצת מבלבל, אך בעיקר מסקרן, גורם לאדם לעצור רגע, לנסות להבין מה הוא רואה, לחשוב.

מספרת דניאלה: "הסטיקר ממש לא יצא לי מהמותן. כאשר התבקשתי לעשות אותו, ירדתי לכבישים, נסעתי אחרי מכוניות, מדדתי מרחקים, ראיתי מה אנשים שמים, היו הרבה דברים של שלום וכו', כל מיני גרפיקות מפייסות ומפויסות. החלטתי ללכת בעקבותיהם ולשים מלכודת קטנה. ישבתי על זה הרבה, שומרת מכל משמר את האורגינל שכולו שורטט ביד, לא היו אז מחשבים. על ה'עִם', בכתב יד, עבדתי קשה. כתבתי את זה שוב ושוב ושוב, המון פעמים, אולי עשרות, עד שנחה דעתי. ולמטה ציירתי מעין צללית של המִתְאָר הכללי מאד של החרמון. התייעצתי עם גרפיקאי אמריקאי, שעשה הרבה לוגואים והגיע לביקור. הוא היה הראשון שאישר שהלוגו טוב ושכדאי ללכת אתו. אני מאד היססתי, רק כאשר הוא נתן או-קיי שזה טוב, הלכתי עם זה לאלי מלכה, להציע לו את ההצעה. קודם כל בנגטיב, לבן על כחול כהה, כלוגו של הוועד. אחר כך הפוך, כסטיקר. הרעיון המרכזי, שוב, הוא לדבר בשפת השמאל הגראפית, כי חשבתי שאת הימנים כבר יש לנו בכיס, בשבילם לא צריך לבזבז אנרגיה, אנחנו צריכים את המרכז והשמאל, והשפה הגראפית שלהם שונה. גרפיקה היא טקסט חשוב מאד. אנשים אינם מודעים - כמה לילות בלי שינה יכולים לעמוד מאחורי סטיקר כמו 'שלום עם הגולן'...".

הסטיקר היה הצלחה גדולה, אך גם בתוכנו היו הסתייגויות מן הסִיסמה. הייתה טענה שאנו במאבק על עצם הקיום, וזו סיסמה מתיפייפת מידי, אינה מקרינה נחישות. את הנחישות הקרנּוּ בסיסמה נוספת, שאף היא יצאה גם בסטיקר, שאף הוא עוצב בידי דניאלה: "לא זזים מהגולן". אני אהבתי אותו מאוד, אך הוא פחות נקלט בציבור. גם בתוכנו הוא היה שנוי במחלוקת – הייתה טענה שהוא נגטיבי מידי. הציבור אינו אוהב שבאים אליו קודם כל עם "לא". ובמהלך השנים נוספו סטיקרים נוספים, עם סיסמאות שונות, חלקן מבית מדרשנו, אחרות מטעם גופים שתמכו במאבקנו. וכך היו, בין השאר, "רמת הגולן נחלת אבותינו", "הגולן – רצועת הביטחון של ישראל", "שמאלן עם הגולן", "הגולן – המים של המדינה", "עד כאן – לא את הגולן" ועוד. הסטיקר האהוב עליי ביותר היה "הגולן שלנו". מסר פשוט, המעביר בשתי מילים את העיקר, את הקשר הרגשי שלנו לגולן, שאינו ניתן לניתוק. יתרון נוסף שלו – הוא מתאים לא רק לתקופת מאבק, אלא גם לימי שלום. אין הוא מסר פוליטי בלבד, אלא גם תיירותי, חינוכי, קהילתי. הסטיקר הזה, שאף אותו עצבה דניאלה, על רקע פסטורלי של פרחים, נכנס לתמונה ממש בישורת האחרונה של המאבק.

אולם אין ספק, שהסיסמה המוצלחת ביותר, הסטיקר המוצלח ביותר, שלטי המרפסות והחוצות המוצלחים ביותר, המסר המשפיע ביותר היה "העם עם הגולן". של מי הייתה ההברקה? להצלחה אבות רבים, דבר אחד בטוח – היא לא יצאה מתוכנו. היא נוצרה בקרב הפעילים למען הגולן בירושלים, כולל העיצוב הפשוט והיפה, כולל השימוש בגרפיקה של המילה "עִם" מן הסטיקר המוכר "שלום עם הגולן". הגרסה המקובלת ביותר, היא שהעיתונאי אורי אורבך, היום כבוד השר, הוא אבי הסיסמה.

נדמה לי שהסיסמה הזו פרצה ב-1995. עוד בטרם אנו, ועד יישובי הגולן, אימצנו את הסיסמה, היא כבר פשטה כאש בשדה קוצים בציבור הישראלי. עוד בטרם יצאה כסטיקר, יצאה במתכונת של שלטי מרפסות. מטה הגולן בירושלים, בהובלתו של יענקלה לוין, הוביל מאמץ אדיר בהפצת השלטים. אני זוכר מגרש גדול בירושלים, שכולו מכוסה בפיסות בד, ועליהן עשרות בנות ובני נוער דתיים מרססים על פי גלופה על לוח דיקט את הסיסמה על פיסת הבד, וכך יום ולילה, לאורך תקופה ארוכה. עשרות בני נוער עברו מבית לבית וביקשו רשות לתלות על המרפסת את השלט. וכך בירושלים ובת"א, ושלטי חוצות, ורמפות על עגלות בשדות חקלאיים. נוער הגולן יצא אף הוא ל"מחנות שילוט" והיו שותפים במשימה. וכשאירחנו את הנשיא ויצמן בגולן הוא אמר, שאינו מסוגל לנסוע מטר בירושלים בלי שיצוץ לו מכל בית שלט של "העם עם הגולן".

והסטיקרים... הייתה זו תופעה חסרת תקדים. היה פשוט כיף לעמוד שעה ארוכה בפקק, ולראות מסביב את "העם עם הגולן" מביט חזרה כמעט מעל כל מכונית. המושג הזה היה למטבע לשון – הכל השתמשו ב"העם עם...". וכל דוכן פלאפל שלבעליו קראו גולן – חגג. כאשר כדורגלן ששמו גולן הבקיע שער, כותרות מדורי הספורט זעקו "העם עם גולן". איל גולן עשה קריירה סביב הסיסמה הזאת. ובכל פעם שמישהו עשה שימוש כזה בסיסמה שלנו, שמחנו לראות את הקמפיין רץ מעצמו... כפרסום חינם.

האמת היא שאני לא התחברתי לסיסמה הזאת, בהתחלה. מה זאת אומרת "העם עם הגולן"? תהיתי. ואם העם לא היה עם הגולן, היינו פחות צודקים? היינו נאבקים פחות? ואם העם עם הגולן – זה אומר שהמאבק צודק? איזה מן טיעון זה?

אבל עם הצלחה אין מתווכחים. וההצלחה הייתה כבירה. ובדיעבד, הייתה זו סיסמה גאונית, ולא רק במבחן התוצאה. מאז הכרזתו של רבין שאם יהיה הסכם – הוא יביא אותו למשאל עם, והתחייבותם של פרס וברק שבאו אחריו למשאל העם, המסר לממשלה, לסורים ולעולם, הייתה שזה לא יעבור. המסר של העם היה שהוא עם הגולן. וזה היה מסר מדבק ומשכנע. המכוניות והמרפסות היו משאל עם חי, והסקרים אוששו אותו.

והיום, שנים רבות אחרי המאבק, כשאיום על עתיד הגולן הוא לכל היותר תיאורטי, אפשר להביט אחורה בסיפוק, ולומר שבמידה רבה, אכן, עצרנו בסטיקרים את הרכבת שדהרה מולנו.

****

לאחרונה, נתבעה חברת "מי גולן" בסכום עתק, מצד תושב הגולן הטוען לזכות יוצרים על הסיסמה "הגולן – המים של המדינה". הצטערתי על כך מאוד. שכן ככל הזכור לי, כל מעשינו באותם הימים היו לשם שמים, שלא על מנת לקבל פרס ולא מתוך רדיפת בצע, חלילה. חבל.

* "שישי בגולן"