הבלוג של אורי הייטנר

תגובה לאבי זעירא: למה לא לחגוג בר מצווה?

גיל הנעורים הוא גיל מעבר חשוב ומשמעותי בחיי אדם. הילד הופך לנער, הוא עובר תהליכי התבגרות פיזיים, אינטלקטואליים ורגשיים רבי משמעות. ביטויים המעשי היום שונה מכפי שהיה בתקופות קדומות ושונה מכפי שיהיה בתקופות עתידיות.

ילד שהפך מנער, קפץ מדרגה ביכולתו לקחת אחריות, ביכולתו לדחוק סיפוקים, ביכולתו להרחיב את ראייתו מעבר לאני – כאן – עכשיו, ביכולתו להיות אלטרואיסט ולהבין באופן משמעותי את היותו חלק מקהילה, מחברה, מעם. ההורים והסביבה מצפים לכך ממנו ודורשים זאת ממנו. הגיל הזה מחייב תהליך חינוכי משמעותי. ומן הראוי שהתהליך הזה יכלול אירוע שיא, ציון תרבותי, טקסי. בתרבות היהודית הציון המשמעותי הוא טקס הבר מצווה. להבדיל מאבי זעירא, אני סבור שגֶּזֶל בר המצווה מילדינו יהיה עוול כלפיהם.

יש צדק מסוים בדבריו של אבי. אני מסכים אתו שאם "לא יהיו לטקס שום תוקף או משמעות ביום שלמחרת ... בטווח הארוך, יהא טקס זה בגדר עוד ביקור במוזיאון היהדות, והנצחתה כתרבות חנוטה ומתה". אלא שמסקנתי הפוכה משלו. המסקנה שלי אינה ניעור חוצננו מבר המצווה, מתכניו וסמליו, אלא יציקת תוכן ומשמעות באותם סמלים, החייאתם – כך שלא יהיו "מחוץ לחיים" אלא חלק מהחיים. אם בר המצווה, בית הכנסת, התורה, העליה לתורה, פרשת השבוע וכו' הם מחוץ לחיינו, עלינו להחזירם לחיינו ולעצב את חיינו כך שלא נהיה אורחים או חלילה נוכריים בתוכם, אלא בני בית, בעלי בית, שהתורה נגישה לנו ואנו עוסקים בה, לומדים אותה, דורשים אותה ויוצרים בה – בדרכנו. זו משמעות ההתחדשות היהודית, זה האתגר של תנועת ההתחדשות היהודית – להבטיח שיהיה לנו חלק ונחלה ביהדותנו והיא לא תהיה בעבורנו "מוזיאון ליידישקייט". ואם אבי מציין את הצורך לדעת להינתק ולומר "לא" ולא רק להתחבר ולומר "כן", הרי שלטעמי כבר אמרנו יותר מידי "לא" וכבר התנתקנו יתר על המידה. היום עלינו יותר ויותר להתחבר, יותר ויותר לומר כן. הדגש צריך להיות על ה"איך".

ה"כן" וה"איך" – זו המשימה הגדולה שלנו, תנועת ההתחדשות היהודית הציונית. תפקידנו הוא לחבר בין היהודי הישראלי בן ימינו לבין היהדות, לסלק את מחיצות הניכור. לחדש את החיים היהודיים ולהנכיח את התרבות היהודית בחיינו – בראש ובראשונה במעגל השנה העברי ובמעגל החיים היהודי, מן העריסה ועד הקבר. עלינו לצקת תוכן משמעותי בטקס בר המצווה, בשנת הבר מצווה והעיקר – בשנים שלפני ואחרי, על מנת להבטיח שבר המצווה יהיה חלק מן החיים. עלינו להפוך את בר המצווה לאירוע שלנו, הרלוונטי לחיינו. למשל, שגם הבנות תעלינה לתורה וגם הן תחווינה בת מצווה משמעותית, כולל עליה לתורה, שגם להן תהיה פרשת השבוע שלהן ולא סתם "בת מִצְווּשׁ" סרת טעם. למשל, להבטיח שבטקס בר המצווה נקפיד על ערך שוויון המינים, הישיבה בו תהיה מעורבת, וגם האמא, הסבתא והאחות תהיינה חלק משמעותי ממנו, כולל עליה לתורה, ותפקידן לא יסתכם ברגימת החתן בסוכריות.

אבי הזכיר במאמרו את חג שבועות הקיבוצי. מייסדי הקיבוץ לא התנערו מחג שבועות, לא הפכו אותו ליום חול, אלא חיפשו את התוכן הרלוונטי לחייהם. הם החיו תרבות יהודית ארצישראלית שורשית, שנעקרה מן החיים היהודים עם המעבר לגולה, וחידשו את צביונו החקלאי של החג. הם עשו בכך דבר גדול. אולם הם חטאו חטא כבד בכך שניתקו את החג מן המשמעות המרכזית שלו במשך אלפיים שנה – חג מתן תורה. היום, תנועת ההתחדשות היהודית מתקנת את המעוות. בחג שבועות הבא עלינו לטובה, נקיים בקיבוצנו, קיבוץ אורטל, כבכל שנה, את טקס הביכורים ובלילה – את תיקון ליל שבועות. זה המודל של ההתחדשות היהודית וכך ראוי שנציין גם את בר המצווה.

אני זוכר את בר המצווה שלי כאחת החוויות היפות, המשמעותיות והמכוננות בחיי. לא את המסיבה, שבקושי השאירה בי חותם, אלא את העליה לתורה בכותל המערבי עם הנחת התפילין ביום ה' ואח"כ את העליה לתורה בבית הכנסת בשבת, שבה בחרתי לקרוא את כל הפרשה וההפטרה. עד היום, שבת פרשת "ויגש" היא השבת שלי, אני נרגש ככל שהיא מתקרבת, ואני מחפש ומוצא בה משמעויות רבות לחיי.

העובדה שאמי ואחותי ישבו בעזרת הנשים, מאחורי פרגוד, נראתה לי אז טבעית וכלל לא הרהרתי אחריה. היום איני מוכן לקבל זאת, וכמובן שבבר המצווה של ילדיי, הקפדנו שזה יהיה אחרת.

כשבני הבכור, עמוס, הגיע למצוות, יצרנו טקס בר מצווה יפה ומשמעותי, יהודי – ציוני – ישראלי מאוד, שיש בו הרבה מן הטקס המסורתי לצד חידושים משלנו והשפעה רבה של טקס הבר מצווה של קהילת "ניגון הלב". היו בו קטעים מתפילת השבת ולצדם טקסטים מן התרבות הציונית הישראלית. הוא כלל הרבה שירה, ולווה בנגינת מפוחית ע"י סבא אריק ז"ל, ולא ראינו בכך "חילול שבת", חלילה, אלא קידושה ברוח הלוויים בבית המקדש. כמובן שלבו של הטקס היה קריאת פרשת השבוע, העליה של עמוס לתורה וקריאת ההפטרה. אני הכנתי אותו ולימדתי אותו לקרוא בפרשה ואת ההפטרה, והייתה זו חוויה נפלאה לשנינו. בהגיע בני השני, אסף, למצוות, הוא ביקש שהטקס שלו יתבסס על הטקס שעיצבנו עם עמוס. אסף עצמו ניגן בטקס בפסנתר. את הדרשה שלו לפרשת השבוע, אותה כתב בסיועו של עמוס, שמעתי לראשונה יחד עם האורחים, ולא ידעתי את נפשי מגאווה. לא, ממש לא היה בה "שבזכותם הגעתי עד הלום". לאורך כל שנת בר המצווה, אסף ואני למדנו יחד, בכל שבת, את פרשת השבוע – ולא החסרנו אות אחת מחמשת חומשי התורה. אני בטוח שגם בת המצווה של בתי הקטנה, תמר, תהיה ברוח זו.

אני משוכנע, שבר המצווה של ילדיי תיחרט כחוויה מכוננת בחייהם, ולא בביקור במוזיאון ליהדות. אך לא רק בגלל הטקס, אלא בזכות כל שנת הבר מצווה הקיבוצית, שכללה פעולה שבועית שעסקה במעגלי הזהות המתרחבים – אני, משפחתי, קיבוצי, הגולן, מדינת  ישראל, העם היהודי, האנושות. כל השנה חיברה את הילדים הן לחוויית ההתבגרות והן לחוויית ההשתייכות ליהדות. המשימות, האתגרים, הטיולים, הכיף – היו חלק משמעותי מכך. דוגמה לאחת הפעילויות – תיקון ליל שבועות לילדי קבוצת הבר מצווה של עמוס והוריהם, בהנחייתי, בבית הכנסת העתיק בקצרין, בה כל משפחה הציגה בצורה יצירתית דיבר אחד מעשרת הדיברות ולאחר מכן למדנו פרקי אבות עד הזריחה.

הצטערתי מאוד למקרא מאמרו של אבי, דווקא בשל היותו מנהל מכון "שיטים", אחד מארגוני ההתחדשות היהודית החשובים ביותר. קיר שלם במכון מוקדש לבר המצווה בקיבוץ, כמוקד ליצירה יהודית מתחדשת. צר היה לי לקרוא דווקא אותו מציע לשפוך את התינוק עם המים, במקום להציע את בר המצווה כהזדמנות גדולה להתחדשות יהודית אמתית.

תפקידה ההיסטורי של תנועת ההתחדשות היהודית, הוא להציע חלופה יהודית משמעותית ורלוונטית לחילוניות העקרה. יש מספר סמלים וטקסים שכמעט כל חילוני מקיים, בצורה זו או אחרת, ובר המצווה הוא אחד מהם. האם דווקא אנחנו נציע התנתקות ממנו, במקום חידושו והחייאתו?

התנתקות מבר המצווה, היא התנתקות מהעם היהודי ומהחברה הישראלית. בר מצווה שאין לנו חלק ונחלה בו, אכן יהיה רק מוזיאון ליידישקייט, לציבור החילוני בהמוניו. כל ילד ירכוש מתוכה מה שירכוש, אך אנו נהיה בלתי רלוונטיים, מחוץ לאחד המגרשים המרכזיים שבהם עשויה להיות לנו השפעה על יצירת תרבות יהודית ישראלית מתחדשת.

התנתקות מבר המצווה, היא גם התנתקות משרשרת הדורות היהודית והמשפחתית. כשאבא שלי היה בן עשר, הוא גורש עם כל יהודי בוקובינה למחנה הריכוז טרנסיסטריה. בהגיעם למחנה, אמו מצאה שקית עם תפילין, מונחת נטושה על אדן חלון. "מי יודע, אולי נהיה פה עד הבר מצווה", היא אמרה, ונטלה את האבדה. ואכן, הוא למד בתנאים הקשים של המחנה לעלות לתורה ולהניח תפילין בבר המצווה. עם התפילין הללו הוא עלה בספינת מעפילים לא"י. עם התפילין הללו הוא עלה עם אחי ועמי לתורה בטקסי בר המצווה שלנו בכותל. והתפילין הללו נמצאים ברשותו עד היום.

אחת המטלות היפות והמשמעותיות ביותר בשנת הבר מצווה, שלא הייתה מקובלת עדין בילדותי, היא עבודת השורשים. ילדיי ראיינו את אבי, הם מכירים את הסיפור הזה. בשנת הבר מצווה יש מפגש של הילדים עם הסבתות והסבים והם מספרים, בין השאר על בר המצווה שלהם. בטקס בר המצווה המשפחתי, הכנסנו מרכיב אותו פגשנו ב"ניגון הלב" וב"בית תפילה ישראלי" - טקס המבטא את העברת התורה בשרשרת הדורות מסב/סבתא לאב/אם ולילד. האם תפקידנו לנתק את השרשרת הזאת, במקום לצקת בה תוכן ולהחיותה?

אבי זעירא נתלה באילן גבוה מאוד כסיוע לדבריו – בביאליק. הוא ציטט את דבריו ש"יש וצריך להרוס בית כנסת כדי לבנות על מקומו בית כנסת חדש". אבל אבי מציע להרוס בית כנסת ואינו מציע כל בית כנסת חדש. קשה לי לראות את ביאליק רווה נחת ממי שמפרש את דבריו כהצדקה להתנתקות מבר המצווה. אני מעדיף דווקא לצטט מתוך מכתבו של ביאליק לחבר קיבוץ גניגר, שהתייעץ עמו כיצד לעצב את ליל הסדר הקיבוצי: "חוגו את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכל באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה".

אני כותב את הדברים במוצאי שבת פרשת "במדבר", ואסיים במדרשיר לפרשה, שכתב בארי צימרמן בספרו "דורש טוב לתורה", המבטא את תפיסת ההתחדשות היהודית הציונית שאני דוגל בה. בארי דרש את הפסוק: "איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל מנגד סביב לאוהל מועד יחנו" (במדבר ב, ב):

אבותינו מנגד לבית אבותם

חנו

בית חדש הקימו, מנהג אבותם

שינו

כך נבראנו, קרועי מועד

נבוכי תאריך

מחדשי חידושים כשצריך

וכשלא צריך.

בא מועד, עת לשוב

בית אבותינו

להפוך את הרבים

לרבותינו

אוהל מועד הוא שלנו

אם יש בו או אין בו אל

ואנחנו סביבו נחנה

ככל בית ישראל.  

* "ארשת פנים"