הבלוג של אורי הייטנר

שירתתי היום כנהגו של חיים גורי, המשורר הנערץ עליי. בכך זכיתי לקיים מאמר חז"ל בפרקי אבות: "הווי מתאבק בעפר רגליהם [של חכמים] ושותה בצמא את דבריהם".

וקודם לכן נכחתי במפגש מרתק של חיים גורי עם עשרות בני נוער, כבני 15, מכל רחבי הארץ, בפסטיבל המשוררים במטולה. התלמידים נבחרו בקפידה, הוגדרו כמנהיגים תרבותיים. ולכן גם ציפייתי מהם הייתה גבוהה.

גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.

ובני שיחו?

כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל "מנגד". זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עמו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו "איש ונבו לו על ארץ רבה", היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק "כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא". ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי. לתשומת לבו של השר שי פירון, שצריך להוביל מחשבה מחודשת על לימודי הליבה הנדרשים בבתי הספר החילונים.  

"יש איזה סופר, איזה משורר, שאתם חשים שהוא מבטא את דבר הדור שלכם?" שאל גורי. לאחר שתיקה ממושכת, קמה אחת התלמידות: "אני מעריצה, כאילו, את שלמה ארצי? זתומרת, כאילו, אני שומעת כל היום את השירים שלו?"

מייאש, לא? אז זהו, שכן ולא. כן, כי זה באמת מדכא. אבל כאופטימיסט חשוך מרפא, אני תמיד מבכר לראות את חצי הכוס המלאה - העובדה, שבמשך שעה וחצי בני הנוער ישבו מרותקים, פעורי פה, ושתו בצמא את דבריו. כיאה לחג מתן תורה – ציפור לא צייץ , עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע. הם הריעו לו ממושכות, רצו להצטלם בחברתו ולאחר מכן דיברו ביניהם עד כמה היה מרתק.

ייאמר לזכותו של גורי שהוא יודע להלך קסם על בני נוער הצעירים מנכדותיו, אך לא פחות מכך על הנערות והנערים שישבו מוקסמים מאדם המבוגר מסביהם. וכשאני רואה אותם כל כך סקרנים, כל כך מתעניינים, כה צמאי דעת – אני אופטימי.

* "חדשות בן עזר"