הבלוג של אורי הייטנר

ברחבי הארץ קמו בשנים האחרונות בתי ספר דו לשוניים, כלומר המיועדים לדוברי עברית וערבית, ולמעשה – דו לאומיים. אין לי ספק שההורים השולחים את ילדיהם לבתי הספר הללו ומרבית המורים והמייסדים שלהם, הנם אידיאליסטים שוחרי טוב, השואפים לקרב בין העמים על מנת לקדם את השלום בארץ. זו בהחלט מטרה ראויה ביותר.

יתר על כן, ככל הידוע לי, רמת החינוך בבתי הספר הללו גבוהה, יש בהם הרבה חינוך יצירתי והומניסטי, מורים מצוינים ואכפתניקים המנחילים לתלמידיהם ערכים של אכפתיות, מעורבות בחברה, מחויבות לסביבה ועוד.

אבל אני לעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה.

למה? אני נגד שלום? נגד אחוות עמים?

השלום והאחווה הם ערכים נעלים, ששומה עלינו לרדוף אחריהם ולחתור להגשמתם. אולם אחוות עמים, כשמה כן היא – אחווה בין עמים. אני נגד ערבוב בין עמים ויצירת שקשוקה חסרת שורשים ומלאכותית. אני רוצה שילדיי יקבלו חינוך יהודי, לאומי, ציוני, שורשי, שיחזק את זיקתם לעמם, למולדתם ולתרבותם. אני בהחלט בעד מפגש עם ערביי ישראל, אך מפגש הבא מתוך היכרות מעמיקה עם התרבות היהודית, מתוך חיבור אמתי לשורשים של עמנו ומתוך אמונה בצדקת הציונות. איני מאמין בשלום מתוך התבטלות.

די בכך כדי שלא אראה בבתי הספר הדו לאומיים מוסדות חינוך ראויים לחינוך ילדיי, אך זו אינה הסיבה היחידה, אפילו לא הסיבה העיקרית. הסיבה העיקרית היא שבתי הספר הללו מבוססים על עקרון הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, שבעיניי הוא יסוד המשחית את התרבות האנושית.

לפני שבועות אחדים, פנתה אליי מורה, שאותה אני מאוד מעריך ומכבד, המחנכת באחד מבתי הספר הדו לשוניים, והציעה לי להרצות בבית הספר בו היא מלמדת על הנראטיב הציוני. זוג עיניים ממאנות להאמין נפערו מולי לנוכח תשובתי הבלתי צפויה, שאיני יכול להרצות על הנראטיב הציוני כיוון שאיני מכיר מושג כזה, אבל אשמח מאוד להרצות על האמת.

"אמת?!?!", נשאלתי. "יש דבר כזה אמת?! אתה יודע מה האמת?!". והרי בפוסט מודרניזם האקסיומה היחידה היא שאין דבר כזה אמת. יש רק נראטיבים. כל אחד והאמת שלו. הרלטיביזם, בתרגום מילולי – יחסיות, גורס שאין אמת אובייקטיבית, אלא נקודות ראות שונות, יחסיות, סובייקטיביות, בעיני המתבונן. הרלטיביזם ההיסטורי טוען שאין אמת היסטורית, אלא נראטיבים, סִיפֵּרִים המייצגים את נקודת הראות התרבותית והפוליטית של מספרי הסיפור ההיסטורי.

אני יודע מה האמת? לא לגמרי. אני יודע שיש אמת, ויש לחתור לחקר האמת, ויש להתקרב עוד ועוד להכרת האמת, גם אם תמיד יחסרו לנו פרטים כדי להכיר את התמונה במלוא אֲמִתָה. אולם הגישה השוללת אפריורי את קיומה של האמת, שוללת גם את קיומו של השקר. אם אין אמת אלא רק נראטיבים, גם אין שקר כי כל שקר אינו אלא נראטיב לגיטימי. וזו המדמנה המטפחת שקרים נוראים, שהבולט בהם הוא הכחשת השואה.

אם אין אמת אלא רק נראטיבים היסטוריים, ואין היררכיה בין הנראטיבים וכולם לגיטימיים, הרי השואה היא בסך הכל נראטיב אחד, לצורך העניין נכנה אותו "הנראטיב הציוני", וגם הטענה שלא הייתה שואה ואינה אלא תעמולה ציונית שנועדה לחולל שואה, כלומר נכבה לפלשתינאים, גם היא נראטיב. זה נראטיב אחד, זה נראטיב שני, שניהם לגיטימיים. אמת?! יש דבר כזה אמת?!

גם תיאוריות הקונספירציה על רצח רבין אינן שקרים אלא נראטיבים לגיטימיים בדיוק כמו הנראטיב "הממסדי". זה לא שקר שהשב"כ רצח את רבין כדי להסית נגד הימין, זה לא שקר שגורמי שמאל שלחו שב"כניקים לרצוח את רבין כיוון שעמד לבטל את אוסלו, זה לא שקר שפרס אחראי לרצח כי רצה לרשת את מקומו של רבין. אלה בסך הכל נראטיבים לגיטימיים, שהרי כל אחד והאמת שלו ולמי יש זכות לקבוע מהי האמת? אמת?! יש בכלל דבר כזה?!

כשאין אמת ושקר אין מוסר. כשאין אמת ושקר, מותר לשקר. כשאין אמת ושקר, אין חינוך. חינוך לכך שאין אמת ושקר, הוא חינוך לשקר, הנותן לגיטימציה לשקר. אם אין אמת ושקר אלא נראטיבים לגיטימיים, יש שוויון ערכי בין אמת ושקר. אבל למעשה, בתרבות הרלטיביסטית הפוסט מודרניסטית, אין שוויון בין אמת ושקר, כי אם העדפה מתקנת לשקר. על פי הגישה הזאת, יש הנראטיב ההגמוני, של השלטון (בתנאי שמדובר בשלטון מערבי), שהוא נראטיב כוחני, מדכא, סותם פיות. ולכן, יש לתת עדיפות מתקנת לנראטיב המושתק, המודחק, המודר. וכך תלמידים הלומדים שבסכסוך הישראלי ערבי, יש נראטיב ציוני שהוא הנראטיב ההגמוני הכוחני, והנראטיב הפלשתינאי שעד כה היה מושתק ומדוכא, ברור עם איזה נראטיב תהיה הזדהותם. וכך, בשם השוויון כביכול בין הנראטיבים, יש עדיפות מובנית לשקר על האמת.

נכבה - פירושה אסון. אין ספק שלפלשתינאים היה אסון במלחמת העצמאות, הייתה להם נכבה. זוהי נכבה תוצרת עצמית. הם, ששללו את המפעל הציוני מיומו הראשון ולחמו נגדו בכל דרך אמצעי. הם, שהתנגדו לנוכחות יהודית בא"י; הם שדחו כל פשרה; הם, שלמחרת החלטת החלוקה שנתנה להם מדינה עצמאית בא"י המערבית, שכללה גם את יפו, את לוד ורמלה וחלקים רבים מן הנגב והגליל, התנפלו על היישוב היהודי על מנת להשמידו; מדינות ערב, שיום לאחר הכרזת המדינה פלשו אליה מכל עבר על מנת למנוע את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם – הם נושאים ב-100% אחריות לאסונם.

התנועה הציונית והיישוב היהודי קיבלו בשמחה רבה את תכנית החלוקה, אף שנתנה לנו מדינה בלתי אפשרית מבחינה טריטוריאלית. היישוב היהודי חגג כל הלילה במחולות בכל רחבי הארץ, את קבלת ההחלטה. אלמלא התוקפנות הערבית, אילו הערבים קיבלו את ההצעה, היה שלום בארץ, לא הייתה מלחמה, לא היה ההרג הנורא, לא היו פליטים.

ואם כעבור חצי שנה, כאשר ניסיונם של הערבים למנוע את הקמת המדינה נכשל, הם היו משלימים עם מציאות ההקמה ונענים ליד שהושטה לעברם בהכרזת העצמאות, הייתה נמנעת הפלישה והמלחמה הקשה הזאת על כל מוראותיה ותוצאותיה.

זה לא "נראטיב ציוני". זאת אמת לאמתה. לעומת זאת, הסיפור על הקולוניאליזם הציוני המערבי שפלש למדינה הפלשתינאית וביצע טיהור אתני אכזרי של תושביה השורשיים, אינו נראטיב לגיטימי, אלא שקר וכזב.

בית ספר המחנך ברוח הרלטיביזם הפוסט מודרניסטי, הוא בית ספר המחנך לְשֶׁקֶר. לא זו בלבד שלעולם לא אשלח את ילדיי לבית ספר כזה, אלא אנסה לשכנע כל הורה להימנע משליחת ילדיו לבית ספר כזה.

* "שישי בגולן"