הבלוג של אורי הייטנר

לפני כ-11 שנים, התארחה באורטל מזכירות התק"צ, בראשותו של נתן טל, מי שהיה באותם ימים מזכיר התנועה. נתן טל היה הדוחף הגדול של הפרטת הקיבוץ, ולא הייתה בו אהדה, בלשון המעטה, לקיבוצים השיתופיים, שהיו בעיניו "שמרנים" שלא ראו את האור.

מזכירות אורטל ובעלי התפקידים השתתפו בפגישה עם המזכירות. חברי המזכירות התפעלו ממה ששמעו, על ההישגים החברתיים והכלכליים של אורטל, אך נתן עצמו ישב כלא מאמין לנוכח המסרים האידיאולוגיים ששמע, שנראו לו התעקשות חסרת תוחלת להיאחז בדרך חיים שפג תוקפה. הוא לא ניסה לשכנע, אלא ישב והקשיב, ממאן להאמין, ורק שפת הגוף שידרה את תדהמתו. ... עד שעלה נושא חדר האוכל.

ביקשנו את עזרת התנועה בהשגת משאבים להרחבת חדר האוכל. זה כבר היה יותר מידי בעבורו. "חבר'ה, על מה אתם מדברים? בכל המקומות סוגרים את חדר האוכל, הוא עבר מן העולם. השתגעתם?! אתם רוצים להשקיע בהרחבת חדר האוכל?! הרי עוד שלוש שנים הוא יהיה פיל לבן. אתם לא שמים לב שאתם הולכים נגד הזרם?". כן, שמנו לב שהלכנו נגד הזרם והודינו לו על המחמאה. סיוע לא קיבלנו, לא מהתנועה, לא מהמועצה ולא מאף גורם.

כעבור שנה, בסדנת המרחב הפתוח בשנת ה-25 לאורטל, אחד הנושאים המרכזיים שהעלו החברים, הוא מצוקת המקום בחדר האוכל. החלטנו שאין עוד טעם להמתין למשאבים מבחוץ וההשקעה נעשתה במימון עצמי, תוך הקפאה של העברת החיסכון לחברים.

בחרנו בקיבוץ. וחדר האוכל הוא הלב הפועם של הקיבוץ – מקום המפגש של החברים, מרכז העצבים של הפעילות והעשיה. הוא לא היה פיל לבן, אלא ממשיך עד היום, כעבור עשור, להיות מרכז החיים הקיבוציים.

המלצות הצוות החברתי והמזכירות, נועדו להעצים את חדר האוכל כמרכז החיים הקיבוציים. משמעותן היא אמירה – המזון שהחבר אוכל הוא צריכה פרטית והוא באחריותו ומתקציבו. אולם מתוך רצון לחזק את השותפות והיחד, אורטל ממנת את הארוחות בחדר האוכל, כדי לחזק את מעמדו ומקומו החברתי ולחזק את החברה האורטלית. וכשירות לחברים הרוצים לאכול בבית, ענף המזון מוכר להם ארוחות חמות בליל שבת. אך בניגוד לאכילה בחדר האוכל, הארוחות בבית הן בתשלום.

****

לפני שנים אחדות, נקלענו למשבר החברתי הקשה ביותר בתולדות אורטל, שהיום אנו מעפילים ממנו חזרה לצמיחה חברתית (גם אם יש מי שמתעקשים, משום מה, להשאיר אותנו שם). המשבר הזה הציב אותנו בפני מבחן לא פשוט. הדבר הקל ביותר היה לפרק את החבילה – איש לאוהליך ישראל. אולם אנו בחרנו בקיבוץ ונאחזנו בקהילה; המשכנו לקיים את חיי התרבות, את החגים הקיבוציים, את ליל הסדר המשותף, את קבלות השבת ואת "שישי מתוק", את החינוך הקהילתי המשותף, את שנת הבר מצווה וכד'. ודבקנו גם בחדר האוכל.

זה לא היה קל לאף אחד. לאף אחד; לא רק למי  שקוֹרְבָּנִיוּתוֹ – אוּמְנוּתוֹ. אך אנו התעקשנו כי אנו אוהבים את הקיבוץ, מאמינים בקיבוץ ולא רצינו לשקוע במשבר, אלא להיבנות ממנו לצמיחה קיבוצית. ולכן, כאשר חבר באסיפה אמר שעל אורטל לממן את ארוחותיו בבית כי לא היה לו נעים לעלות לחדר האוכל... איך להגדיר את האמירה הזאת בעדינות? היא מוזרה משהו...

****

באסיפה עלתה הצעה, שלבטח תידון בהמשך, על מכסת מנות שחבר רשאי לקחת הביתה על חשבון הקיבוץ ומעבר לה – הוא ישלם בעצמו. הצעה דומה עלתה גם במזכירות ונפלה.

ההצעה הזאת, אם תתקבל, משפרת את המצב הנוכחי, אך היא מחמיצה את העיקר. המסר שלה, היא שהמהלך נועד להתמודד עם העמסת היתר החזירית של קומץ חברים הלוקחים הביתה כמויות חסרות פרופורציות של אוכל. אכן, קיימת בעיה כזו, והתשלום על לקיחת אוכל הביתה יפתור אותה, אבל זה לא העיקר. התשלום על האוכל הנלקח הביתה אינו עונש ולא נועד לפתור בעיה. הוא פשוט נכון בתפיסה הערכית של אורטל, על פיה מה שנועד לפרט – על הפרט לשלם, ומה שנועד לכלל, לחיזוק הקהילה, על הקהילה לממן.

****

ובאשר ל"העמסת היתר" – הבעיה היא בקושי שלנו ליצור נורמות התנהגות נאותות, שכל החברים ינהגו על פיהם. אמנם רוב גדול של החברים נוהגים על פי הנורמות, אולם אלה שמפרים את הנורמות, פוגעים באיכות חיינו הקיבוציים.

אנו מעוניינים בהפנמת הנורמות על דרך החיוב – בקבלתן בידי החברים מרצון, באהבה, מתוך שלמות והבנה שכך נוהגת קהילה שיתופית וכך נוהגים בני תרבות. לְמִצְעָר, במקום שבו לא הצלחנו להנחיל את הנורמות על דרך החיוב, אפשר להנחילן על דרך השלילה – לגרום לאנשים להתבייש לנהוג בניגוד להן. במקרים שבהם אנשים נוהגים בניגוד לנורמות, נכשלנו לא רק בחיבורם לדרך הראויה, אלא לא הצלחנו אפילו לגרום לאותם אנשים להתבייש.

העמסת היתר של אוכל היא רק דוגמה אחת לתופעה הזאת. רק לאחרונה קראנו במידף על חברים שבמשך חודש ימים (!) המשיכו להסיק את ביתם על חשבון הקיבוץ, בלי להתבייש. רק באסיפה האחרונה, ראינו חבר שאינו מתבייש לשקר בלי להניד עפעף ולהכפיש חבר אחר. רק לאחרונה קראנו על חברים המתחברים באופן פיראטי (ריפי כתבה "באופן פרטי" – כנראה שגיאת הקלדה או הגהה) לגז, ומשתמשים במשאבי האנרגיה של כולנו, בלי להתבייש, למטרות זרות, פרטיות. כך שיש להודות על האמת, שיש לנו לאן להתקדם בתחום הזה של גיבוש הנורמות הקיבוציות, בראש ובראשונה באמצעות השיח הציבורי ויצירת דעת קהל.

****

בניגוד לחיוב על לקיחת אוכל הביתה, בחיוב אורחים איני רואה עניין עקרוני. להיפך, ברמה העקרונית, אין לי התנגדות להכללת האורחים בשירות הקהילתי של חדר האוכל. אלא שאני מודע למחיר החברתי שאנו משלמים על סוגיית האורחים – הרכילות, לשון הרע ומצד שני הימנעות חברים מלהביא אורחים, בשל אותה רכילות. אין סיבה לכך שנשלם את המחיר הזה, וכדי ליצור אווירה טובה יותר בקיבוץ, נבנתה ההצעה על חיוב אורחים.

ההצעה, המחריגה מדרישת החיוב את הורי החברים ואת ילדיהם החיים מחוץ לקיבוץ, ומכניסה תוספת לתקציב במקביל, היא הצעה מאוזנת והוגנת. היא תיטיב עם אורטל.

****

בסקירה ההיסטורית, בחלקו השני של המאמר, סיפרתי שכאשר ביטלנו את המוצרים החופשיים והתחלנו לחייב על כל מוצרי המזון, החרגנו מן ההחלטה את הלחם.

הסיבה לכך הייתה בקשת חברים לאפשר להם, למען הנוחות, להמשיך להשתמש בשירותי מכונת החיתוך, ולא להעביר את הלחם לכלבו. כעת, כאשר הלחם עבר לכלבו והוצבה בו מכונת חיתוך, הגיעה השעה לשנות את ההחלטה האנכרוניסטית הזו.

****

הטענה שהושמעה כנגד הצעת המזכירות, כאילו היא שלב בדרך להפרטת חדר האוכל, חסרת שחר ומשוללת יסוד. ההיפך הוא הנכון, היא נועדה לחזק את חדר האוכל וקבלתה תחזק את חדר האוכל, ואת אורח חיינו השיתופי.

* מידף - עלון קיבוץ אורטל