"אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת, שהשואה הייתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית", הכריז בגאווה ח"כ אחמד טיבי בראיון לאילנה דיין בגל"ץ. ומיד הוסיף: "הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם. והנה, אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות" ומכאן הלך והרחיב בתיאור העוולות הנוראיים שגרמנו לקורבנות הפלשתינאים, ואין הכוונה למלחמת ששת הימים ("הכיבוש") אלא למלחמת העצמאות, להקמת מדינת ישראל.
כמה ציניות ותחכום יש במהלך הזה של טיבי. הנה, הוא מכריז, ראו כמה אני אמפתי לסבל שלכם, עכשיו אני תובע מכם להכיר בסבל שלי. סבל מול סבל. אסון מול אסון. שואה מול "נכבה". ובהבדל – בעוד הפלשתינאים אינם אשמים בנכבה של היהודים, היהודים אשמים בשואה של הפלשתינאים ומשלמים מחיר נורא על לא עוול בכפם.
המהלך הציני המתוחכם הזה, ליצור משוואה בין השואה שנעשתה ליהודים באירופה ל"נכבה" של הפלשתינאים, נעוץ בשקר היסטורי כבד ומוכתם בדמגוגיה שקרית ונואלת. עצם ההשוואה בין המאורעות ההיסטוריים – כל כולה שקר ציני.
מלחמת העצמאות לא הייתה תכנית השמדה של עם בידי עם אחר, אלא מלחמה בין שני עמים. העם המציג עצמו כקורבן, היה התוקפן, שדחה כל פשרה כיוון שלא היה מוכן להשלים עם קיום עצמאי של יהודים בא"י. הוא שתקף את היישוב היהודי מיד למחרת החלטת החלוקה של האו"ם, בחמת רצח והשמדה, כדי למנוע את הקמת המדינה. ומדינות ערב הן שפלשו למדינת ישראל בת יומה כדי להחריבה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. זה היה שלוש שנים בלבד אחרי השואה.
להפסיד במלחמה זה אסון. להפסיד במלחמה טוטאלית – זה אסון כבד שבעתיים. אין ספק שהיה לפלשתינאים אסון במלחמת העצמאות; הם שילמו את מחיר תוקפנותם הרצחנית ונושאים באחריות מלאה לכל תוצאותיה ומחיריה.
המהלך הציני של אחמד טיבי, לעשות לנו טובה ולהכיר בשואה ובשם הכרה זו להציג את הפלשתינאים כ"קורבנות של הקורבנות", מתוחכם יותר מהכחשת השואה, הפופולארית כל כך בקרב הערבים, ולא פחות ציני ממנה. כמו הכחשת השואה, גם התרגיל הציני של טיבי יוצא מנקודת המוצא שמדינת ישראל קיימת בשל השואה.
ישראל לא קמה בשל השואה, אלא בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית, כפי שנאמר במגילת העצמאות. זכותנו הטבעית היא זכותו של כל עם להגדרה עצמאית ולמדינה ריבונית במולדתו. זכותנו ההיסטורית, היא זכותו הנצחית של העם היהודי על א"י. בשם הזכויות הללו נתנה בריטניה את הצהרת בלפור, שנות דור לפני השואה, והכיר בה חבר הלאומים. בשם הקושאן הזה החליט האו"ם על הקמת מדינה יהודית בא"י. במגילת העצמאות מופיעה השואה רק בפסקה השביעית, אחרי תיאור זכותנו ההיסטורית על הארץ, הגעגועים והקשר של היהודים בגולה לארץ והמעשה הציוני – ולא כטיעון לצדקת הציונות, אלא כהוכחה לחוסר התוחלת של חיים יהודיים ללא ריבונות במולדת.
הצגת השואה כגורם להקמת המדינה, הצגת תוצאות מלחמת העצמאות כמקבילה של השואה ואת התוקפנים הערבים כקורבנות הקורבנות, הוא מהלך פוליטי ציני נואל, מסוכן, מכוער וחמור יותר מהכחשת השואה.
אך מה נלין על אחמד טיבי, כאשר המראיינת הגישה לו להנחתה את ה"שאלה": "אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך. אתה מכיר בסבל שלי?"
* "ישראל היום"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
