הבלוג של אורי הייטנר

כאשר אנו מחפשים "איפה הכסף", כלומר מה הסיבות לגירעון הגדול בתקציב המדינה, כדאי לחזור למתווה הפחתות המס שהוביל נתניהו בשנים האחרונות. מתווה זה, של הורדה משמעותית בשיעורי מס ההכנסה לחזקים, מתוך הנחה שהצעד יעודד צמיחה שתשפיע על המשק והחברה כולם, גרע מקופת המדינה הכנסות בשיעור של עשרות מיליארדי שקלים. כעת, התכנית הכלכלית של נתניהו ולפיד מנסה להחזיר את הכסף למדינה באמצעות העלאת המע"מ, העלאה גורפת ורגרסיבית בשיעור מס ההכנסה וקיצוץ בשירותים לאזרח.

מס ההכנסה הוא מס צודק וחכם – מס פרוגרסיבי הלוקח מהחזקים כדי לאפשר למדינה לתת לכלל הציבור, ובתוכו לשכבות החלשות, שירותי חינוך, בריאות, רווחה וביטחון ולהשקיע בתשתיות לאומיות. מס ערך מוסף הוא מס עיוור וטיפש, שאינו מבחין בין מי שיש לו ומי שאין לו. כאשר מעלים את מס ערך מוסף על מוצרים בסיסיים, פוגעים קשות בשכבות הביניים ופוגעים אנושות – בשכבות מעוטות היכולת, שעיקר הוצאותיהם על מוצרי היסוד ואין להם יכולת לשלם עליהם. לעומת זאת, על השכבות החזקות, ההשפעה של העלאת המס הזאת שולית וזניחה. המשק הישראלי נפגע מכך, מאחר והדבר מביא לירידה בצריכה ולכן פוגע בצמיחה. החברה הישראלית נפגעת מכך, מאחר והדבר מגדיל את העוני, את אי השוויון, את אי הצדק, את המתחים והייאוש.

העלאת המע"מ הגורפת, העיוורת, על מוצרי היסוד, היא התגלמות העוול והטיפשות שבמדיניות הכלכלית של הממשלה. מדיניות ראויה, היא למשל מדיניות של מע"מ דיפרנציאלי – הורדה משמעותית של המע"מ על מוצרי היסוד ובמקביל הגדלה משמעותית של המע"מ על מוצרי מותרות. לצד מע"מ דיפרנציאלי, ראוי להעלות את מס ההכנסה לבעלי הכנסות גבוהות בלבד, ולהקפיץ באופן משמעותי את שיעור מס ההכנסה על אנשי המאיונים העליונים. יש להעלות את מסי החברות המגוחכים, המשפילים את הציבור שנחשף אליהם (0.3% מס שמשלמת חברת ענק כמו "טבע"). יש להעלות באופן משמעותי את התמלוגים למדינה ממשאבי הטבע, השייכים לכולנו. יש להטיל מסי עזבון על ירושות של העשירים. מסים אלה צודקים, חכמים, סולידריים – שמשמעותם היא שאֵלֶה שיש להם תורמים יותר למען הכלל.

השאלה העיקרית, האמתית, אינה כלכלית אלא חברתית ומוסרית – על אילו יסודות ערכיים אנו משתיתים את החברה הישראלית. האם היסוד המוסרי של החברה הישראלית יהיה  הערבות ההדדית והסולידריות החברתית או שהחברה הישראלית תהיה חברת ג'ונגל נוסח תכנית "הישרדות"; חברה של מלחמת הכל בכל, של חטוף ככל יכולתך, של החזק שורד ואוכל את החלש. דמותה החברתית כלכלית של המדינה, נקבעת על פי מיקומה בקו הרצף שבין הערבות המלאה לבין הג'ונגל המוחלט. למרבה הצער, על קו הרצף הזה, אנו קרובים יותר לקוטב הג'ונגלי, כפי שנוכחנו רק לאחרונה בעקבות מדדי ה-OECD (עם כל הבעייתיות והפגמים שבאותם מדדים).

מרבים לדבר לאחרונה על החזירות של עובדי הנמלים, שבשל המונופול שלהם והאיום בהשבתת הכלכלה הישראלית, הם משיגים הישגים כספיים חזיריים, בלתי הוגנים ואף אחד אינו מעז לפגוע באותם הישגים, בשל אותו איום. הביקורת הזאת נכונה, אך היא נכונה באותה מידה לגבי שכר הבכירים הבלתי נתפס וההתנגדות המוחלטת לכל התערבות החוק והמדינה כדי לרסן אותו, כדי לצמצם במידה מסוימת את אי השוויון הנורא הזה בתוך חברה. הרי כאשר החברה מפסידה, אותם מנהלים אינם מוותרים על חלק משכרם האסטרונומי או על חלק מן האופציות וההטבות מהם הם נהנים, אף שהם האחראים לניהול הכושל שהביא לתוצאות הללו. מי שמשלמים את המחיר הם העובדים ששכרם בקושי מאפשר להם לפרנס את משפחותיהם, ולעת "צמצומי ייעול" הם מפוטרים בהמוניהם. הביקורת על עובדי הנמלים מוצדקת, אך לא פחות ממנה מוצדקת הביקורת על הפטורים הגורפים ממס מהם נהנים טייקונים, שבשל עוצמתם הכלכלית והפוליטית, בשל היכולת שלהם לשכור לוביסטים שיהלכו אימים על חברי הכנסת, בשל העובדה שהם מממנים חלק ניכר מן הפריימריס במפלגות השונות, פוחדים לנגוע בהם ומפחידים את הציבור שהם יעזבו את הארץ וכך המדינה תפסיד את ההכנסות מ... מס שהם בקושי משלמים. גם ההוצאות הגרנדיוזיות למימון נהנתנותם הראוותנית והרהבתנית של בני הזוג נתניהו ושל הנשיא פרס, מי שאמורים לשמש דוגמה אישית לוויתורים וקיצוצים בתקופה שמדיניות הממשלה פוגעת כל כך באזרחים, הן חלק מאותה חזירות, של בעלי הכוח המושיטים את ידיהם לקופה הציבורית כדי לקחת עוד ועוד ועוד.

לסוגיות הללו יש משמעות כלכלית כבדה, אך בראש ובראשונה משמעות מוסרית וערכית. הם מבטאים את אובדן הסולידריות החברתית. הערבות ההדדית הייתה תמיד ערך יסוד של העם היהודי, ולמרבה הבושה, מדינת היהודים ממירה את הערך הזה בערכי הג'ונגל.

העלאת המע"מ הגורפת – המס הציני, העיוור והטיפש, מס העוול החברתי, היא בעיניי הסמל לעיוות המוסרי, המחייב את החברה הישראלית לשידוד מערכות ערכי.

* "שווים", "חדשות בן עזר"