הבלוג של אורי הייטנר

חברה שאינה מציבה קווים מוחלטים של טוב ורע, מותר ואסור, היא חברה בלתי מוסרית. קווים מוחלטים, הם כאלה שמי שחוצה אותם מייצג רע מוחלט. מוחלט, הווה אומר בלי "אבל", בלי "מצד שני", בלי הקלות, בלי גילויי הבנה ואמפתיה. רע זה רע.

גילויי אמפתיה כלפי הרוצח הנתעב איתמר אלון, בעקבות הטבח בבנק, הם בלתי מוסריים. האמירה של אריה דרעי, המאשים את העוני באחריות ומזהיר ממעשים דומים אם תמשך המדיניות הכלכלית הנוכחית, הם דמגוגיים וחמורים ביותר. זהו ניסיון לקושש נקודות פוליטיות, באמצעות דיג במים עכורים. דבריו היו, אולי, החד משמעיים ביותר, אך בתקשורת ובמערכת הפוליטית היו קולות נוספים ברוח זו, החל בכותרת הראשית של "מעריב" שכינתה את המעשה "פיגוע כלכלי" דרך הסברים שמצוקה כלכלית מובילה למעשים כאלה וכלה בדפני ליף שליהגה עם בן כספית בערוץ השני על אטימות הבנקים לאדם הקטן. ומצד שני, ראשי בנק הפועלים טענו שזו תוצאה של ההסתה נגד הבנקים. הגילויים הללו הם תרבות קלוקלת, המשחררת את האדם מאחריות למעשיו.

איתמר אלון רצח כי הוא רוצח. מבנה האישיות שלו הביא אותו למעשה הנורא הזה, וכלל לא חשוב מה היה הטריגר ללחיצה בפועל על ההדק. אמירות נוסח דרעי וליף, המשחררות את הרוצח מאחריות ומטילות אותה על כתובת אמורפית – "העוני" או "אטימות הבנקים", הן סוג של לגיטימציה לרצח ועלולות להידרדר לגלוריפיקציה לרוצח.

לפני ימים אחדים, עם חשיפת כרוזי נאצה במאה שערים נגד חרדים שהתגייסו לצה"ל, שבעקבותיהם חיילים נרגמו באבנים בשובם הביתה, קראתי היגד חמור, הטוען שמי שאשם בכך הוא... יאיר לפיד. לפיד, המוביל את הדרישה לגיוס חרדים, "דחק לקיר" את אותם ביריונים והוא נושא באחריות למעשיהם הנפשעים. אני מצפה גם ממי שמתנגד ללפיד ולדרכו ותומך בהמשך הפטור הגורף לחרדים, להטיל את מלוא האחריות לביריונות האלימה על הביריונים ועל מסיתיהם.

מי שראויה לשבח היא ראש האופוזיציה (או בעברית הקלוקלת בהיתר האקדמיה – "ראשת האופוזיציה") שלי יחימוביץ', שנהגה כמצופה מאופוזיציה אחראית. היא לא האשימה את העוני, לא את המצב הכלכלי, לא את הגזירות, לא את הקפיטליזם, לא את הבנקים, לא את הטייקונים, לא את שר האוצר ולא את ראש הממשלה. היא לא רקדה על הדם, כמו דרעי וליף, כדי לסנוט ביריביה בהזדמנות חגיגית זו. היא האשימה את הרוצח בפשע בלתי נסלח, ללא הנחות וללא הסברים. בלשונה – "רצח הוא רצח הוא רצח".