הבלוג של אורי הייטנר

בשטף הדיווחים הרבים על ההתפתחויות בסוריה ובגבול סוריה, בשבועות האחרונים, קלטה אוזני דווקא דיווח מן הדרום, ממצרים, שלא קיבל בולטות תקשורתית, ואליו ברצוני להסב את תשומת לב הקוראים. על פי הדיווח, נשיא מצרים מורסי הודיע שייצא לפעולה צבאית לשחרור אנשי כוחות הביטחון שנחטפו בסיני, לאחר שקיבל לכך אישור משני חכמי הדת המרכזיים של מצרים.

הביטוי הבסיסי של מדינה, הוא הסמכות להפעיל כוח. הסמכות הזו בלעדית לשלטון – דמוקרטי או דיקטטורי. הזרוע המבצעת היא בעלת המונופול על שימוש בכוח. כאשר הנשיא זקוק לאישור חכמי הדת לפעולה צבאית, משמעות הדבר היא שהשלטון האמתי הוא של חכמי הדת.

באיראן, למשל, המצויה בעיצומה של מערכת בחירות לנשיאות – האיש שֶׁיִבָּחֵר לא ינהיג את המדינה. הוא לא יקבע את המדיניות ולא יקבל את ההחלטות הגדולות, האסטרטגיות, אלא יבצע את המדיניות שתקבע בידי מועצת האייטולות בראשות חמינאי. כך מתנהלת איראן כבר 34 שנים. במצרים אין מבנה חוקתי איראני, אך מסתבר שבפועל מתגבשת בה שיטה פוליטית כמו–איראנית. זו תוצאת "האביב הערבי", שכל כך קיווינו שיעלה שלטון דמוקרטי שיחליף את הדיקטטורות הערביות.

הפעולה הצבאית שאושרה בידי חכמי הדת, היא נגד הגורמים הסלאפיים, קיצונֵי הקיצונים באסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. זהו סימפטום נוסף לתוצאות ה"אביב" – נוצר מצב שבו "האחים המוסלמים", הזרם האסלאמיסטי הקיצוני, האנטי מערבי, האנטי ישראלי, הנו הגורם השפוי יחסית, הפרגמטי יחסית, המתון יחסית; הגורם שאנו משליכים עליו את יהבנו כמי שעשוי להבטיח מינימום יציבות באזור. לקיצוניות ולפנאטיות אין גבול – הקנאי של היום הוא ה"מתון" של מחר. משמעות הדבר, היא שהגורמים החילוניים, המתונים, שנאבקו למען הדמוקרטיה, אינם רלוונטיים, אינם חלק מן המשחק הפוליטי המשמעותי במצרים. תעֵדְנָה על כך תוצאות הבחירות לפרלמנט המצרי, שבהן הגורמים הרלוונטיים שהתחרו ביניהם היו "האחים המוסלמים" או בשמם "מפלגת החירות והצדק" שזכו ב-45% מן המושבים והמפלגה הסלאפית הקנאית יותר "נור", שקיבלה 28%.

זאת המציאות המזרח תיכונית – מציאות של אסלאמיזציה קנאית הולכת וגוברת. העולם הערבי מצוי בעיצומה של מלחמת דת בין הפלג הסוני והפלג השיעי, המתרחשת בפועל בסוריה, אך כבר זולגת ללבנון ועיראק ועלולה לזלוג גם לירדן. מלחמת האזרחים בסוריה הצטיירה בראשיתה כהתקוממות עממית של אזרחים שוחרי חופש נגד הדיקטטור הרודה בהם, אך במהרה התבררה כמלחמת דתות, שחוד החנית שלהן, היא חיזבאללה השיעית נגד אל-קאעידה הסונית. זאת הברירה הסורית. זאת הברירה המזרח תיכונית, בעתיד הנראה לעין.

בכל שנות הציונות הייתה בתוכנו כמיהה להשתלבות במרחב ולהתקבל אליו. במבט לאחור, היה זה חלום חסר סיכוי. היום הוא גם בלתי ראוי. היום אין לנו כל עניין להשתלב במרחב כזה. להיפך, עלינו להפנות את מבטנו פנימה, להעמקת צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת ומפותחת, המתבדלת מסביבתה.

על ישראל לגלות נייטרליות מוחלטת במלחמות סביבנו. כאשר הסונים והשיעים טובחים אלה באלה לרבבותיהם – אין זה מעניינינו. אין לנו עניין בשיעים ולא בסונים. אין לנו עניין בחיזבאללה ולא באל-קאעידה. אין לנו עניין באסד ולא במורדים בו.

יכול כל ישראלי להעריך את הערכותיו הפרטיות מי מבין הנִצִים מסוכן לנו יותר ומי עדיף לנו, אולם כמדינה, אל לנו לגלות כל העדפה לצד זה או אחר. ובעיקר, אל לנו לשקוע בבוץ הסורי. ההצהרות האנונימיות והפומביות של בכירים במערכות המדינית, הצבאית והמודיעינית, כולל בכירי עבר, בעד או נגד אסד – מופקרות וחסרות אחריות. אין זו מלחמה שלנו ואל לנו להיגרר אליה, פן נשקע בה. לא למדנו את לקח מלחמת לבנון הראשונה, שבה הסתבכנו במעורבות מיותרת במלחמה לא לנו?

אני מודה שלא התלהבתי במיוחד גם מן התקיפה בדמשק המיוחסת לישראל. סיכול התחמשות של ארגון טרור הוא צעד לגיטימי; פעולה מובהקת של הגנה עצמית. הפעולה הזאת, בין אם נעשתה בידי ישראל ובין אם לאו, חיזקה את כושר ההרתעה של ישראל. הפעולה הזאת הפגינה רמה מודיעינית ומבצעית גבוהה. ויחד עם זאת, אני רוצה לקוות שמקבלי ההחלטות אחראים דיים כדי להעמיד את היתרונות הללו מול הסכנה של היגררות למלחמה לא לנו, בניגוד לאינטרס הלאומי המובהק של ישראל.

האיום הקשה ביותר על שלום העולם ועל ישראל, לעת הזאת, הוא התגרענות איראן. עלינו להימנע מהפניית תשומת הלב העולמית לסוריה. המרוויחה היחידה מכך עלולה להיות איראן.

* "שישי בגולן"